מאגר סיפורי מורשת

מי זאת מנוצ'י?

נולדתי בבואנוס איירס, ארגנטינה ב-27 לאפריל 1942. אח שלי שכבר היה בן 5 וחצי לא שמח לדעת שנולדה לו אחות ולא אח כמו שהוא רצה.

כאשר נולדתי הורי גרו ברחוב 382 MAIPU, היכן שלאבי הייתה סטודיו לצילום. עובד בסטודיו, בשם קרלוס, נתן לי את השם חיבה "מנוצ'י". אומרים שהייתי תינוקת יפיפיה. התמונה שלי בחלון הראווה של הסטודיו משכה את תשומת ליבה של סופרת בשם איימי וויליאמס. היא ביקשה מאבא שלי רשות להשתמש בתמונה שלי כתינוקת בכריכה של הספר "מגיע תינוק". אבא שלי הסכים בלי לקבל שום תמורה כספית, רק שירשמו את שם הסטודיו: "פוטו מאייר" בספר.

לצערי הרב אמי נפטרה כאשר הייתי בת 12. אבי המשיך ללוות אותי ואת אחותי הקטנה כל יום לבית ספר ואחרי זה הלך לעבוד. היינו חוזרות ברגל בליווי של אימהות של ילדות שכנות. למדתי בבית ספר ציבורי לבנות בלבד בשם "DELFIN GALLO", בו השפה היחידה המדוברת הייתה ספרדית. לאחר מכן למדתי בבית ספר NORMAL MIXTA DE SAN MARTIN. החברה הכי טובה שלי, עד היום, הייתה בבית ספר הזה לאחר שכמעט סילקו אותה מבית ספר של נזירות אליו הייתה הולכת.

אני ייסדתי במרתף הבית שלי מועדון "כוכבית". אמא שלי עזרה לי לעשות את כרטיסי המנויים עם פלקטים ומדבקות. הייתי מכינה כריכים כדי למכור במהלך הפעילות: הפעילויות היו משחקי חידה או קלפים.

במהלך ילדותי אהבתי לשחק עם בנים; במשחק של בנים: כדורגל, מכוניות, תחרויות ריצה, הרפתקאות באופנים. אבי היה נוהג לקחת אותי למשחקי כדורגל של "RIVER PLATE" כאשר היו משחקים במגרש הביתי. בשבילי זו היה מסיבת יום ראשון. כאשר התחלתי לצאת עם בנים, הם היו נפעמים מהידע הנרחב שהיה לי בכדורגל.

אני גדלתי בשנות ה-50 כאשר הציפייה מאישה הייתה שתהיה עקרת בית טובה, שתדע לבשל. כך היה בארגנטינה, באירופה וגם בארצות הברית, איפה שבבתי ספר הכי טובים לנערות הכינו את הבנות לחיים אלה.

איזון ושווי משקל – ספורט בחיי

היום בגיל 75 שנים אני מסתכלת אחורה: בגיל 13-14 ילדה המתביישת בגוף שלה, מנסה להסתירו על ידי שימוש בסוודרים ענקים שגרמו לה להיראות לא פרופורציונלית. ואז הגיע הטניס. הספורט הלבן, בלי נגיעה פיזית, אלגנטי ושמור רק למועדונים יחודיים. דבוקה לאבא שלי, שבעבר שיחק כדורגל במועדון יהודי בפולין "חשמוניאה רובנו", היינו הולכים ביחד בסופי שבוע למועדון. אבא שלי אהב מאד ספורט ואני אחריו. הוא היה משחק טניס עם חבריו ואני הייתי משחקת טניס לבד מול הקיר. ביליתי שעות מול קיר אימון לטניס. כנ"ל בביתי מול כל קיר שמצאתי. החלום שלי היה להיות שחקנית גדולה.

אף אחד לא רצה לשחק איתי. אבא שלי עם חוכמה היה אומר לי: "יום אחד עוד יריבו כדי לשחק איתך".

גיל ההתבגרות שלי ממוסגר בספורט: תמיד חשבתי שפעילות ספורטיבית בגיל ההתבגרות חשובה מאד. היום אני מבינה כמה חיוני זה היה בגדילה ובהתפתחות שלי, מבחינה פיזית, רגשית ומנטאלי.

הייתי השחקנית הכי טובה במועדון שלי, ובין השחקניות הכי טובות בארגנטינה בגילאי 18. שיחקתי כחובבנית. באותם ימים מקצוענות בספורט הייתה דבר שלילי. הגאווה של ספורטאי היה להיות חובבני. כל הפנטזיות האלה מוצפות בטוהר של ספורט חובבני, איפה שהמקצוענות הייתה אסורה, והיו מסתכלים בה בסלידה, והיא הייתה מחוץ לתחום.

הייתי שחקנית מאוד טובה בנערות (עד גיל 18), חלמתי להיות אלופת ווימבלדון ולרקוד עם האלוף הגברי בטקס המסורתי בסוף הטורניר.

אלופה   

תודות לספורט ולתחרויות השגתי את הביטחון ללכת לשחק במועדון זר, להשתמש בתאי הלבשה ובמקלחות. המשחקים היו ללא שופט, נערה נגד נערה. הבעיות היו נפתרות אחת מול השנייה. זכיתי בעצמאות, בהחלטיות ובאסרטיביות. החל מההגרלה מי פותח או איזה צד במגרש לבחור.

אני חושבת שהייתי בת 14 כאשר זכיתי בטורניר הראשון שלי. מכיוון שלא היו מספיק בנות בשביל להתחרות השתתפתי בתחרות בנים ב'. חסות התחרות היה CINZANO (חברת יינות וליקרים). הגביע שקיבלתי היה מאוד גדול. עטפתי אותו בצלופן ושמתי בשידה בחדר שלי. בזמן ששכבתי במיטתי, זה מה שרציתי לראות.

זכיתי בעוד הרבה תחרויות. השמחה הכי גדולה הייתה כאשר הזכייה שלי תרמה למועדון, לחברים שלי וכל מנויי המועדון היו מוחים לי כפיים ומברכים אותי. אני הייתי גיבורה.

גביעי הזכיות

הייתי חלק מאוד חשוב בקבוצת הנשים של מועדון ספורט HACOAJ שעלה לליגה הראשונה בארגנטינה. מועדון יהודי בפסגה של הטניס ארגנטינאי, שעדין היה נשלט ע"י אריסטוקרטיה ארגנטינאית, עם זיקה אנטישמית מאוד חזקה.

יכולתי להמשיך לשחק טניס בקטגוריות היותר מבוגרות אבל נעקצתי חזק ע"י יתוש הגולף.

הגולף

במשחק הגולף

הספורט החובבני גם גרם לי לראות בבהירות שאני צריכה להיות אדריכלית העתיד של עצמי: אני לא אחיה מהספורט, וגם לא אהיה עקרת בית.

הכרתי את אלברטו, סבא של רותי ב-1970. לאחר שסיימתי תואר במשפטים ב-1965, קיבלתי מילגה כדי לעשות תואר שני באוניברסיטה מקגיל, מונטריאל, קנדה. לפני שנסעתי, ב-1968 כבר עשיתי שנת לימודים אחת מתוך הדוקטורט ביחסים בינלאומים, לכן עם חזרתי הייתי צריכה לסיים את השנה השניה והאחרונה של הדוקטורט. אלברטו היה גם בשנה השנייה. הוא היה כל כך נאה שכאשר הוא התעניין בי, רק חשבתי שהקרבה היא מסיבות לימודיות בלבד.

אני טעיתי. אני מצאתי חן בעיניו. כל כך שהוא שאל את אבא שלו לגבי השם משפחה שלי, במחשבה שאני לא יהודיה. בצורה דיסקרטית סיפרתי לו שקיבלתי הצעה לשחק טניס בשביל HACOAJ, מועדון ספורט יהודי מאוד גדול, עם 10.000 מנויים. הוא היה מנוי, הוא הזמין אותי באחד מימי ראשון לצאת לחתירה איתו. היה חורף, יום קריר וגשום נורא. באמצע הנהר, רטובים לגמרי, הוא הוציא את המעיל שלו כדי להגן עלי מפני הקור והגשם. הוא כבר כבש אותי קודם, אבל זה היה הדובדבן שבקצפת.

התחלנו חיים משותפים לפני 47 שנה. יש לנו 5 ילדים ו-14 נכדים.

ביולי 1989 ייצגתי את ארגנטינה בגולף במכביה ה-13. חזרתי לארגנטינה והודעתי לאלברטו שאנחנו עושים עלייה.

ייצגתי את ארגנטינה בגולף במכביה ה-13

הגענו לישראל ב-18 ליולי 1990. בעקבות שביתה שהייתה באותו יום בארגנטינה פספסנו את טיסות ההמשך ומסלול הטיסה שונה והתארך. טסנו מבואנוס איירס לברזיל, לפריז ומשם לקופנהגן, איפה שבילינו יום וחצי ואז הגענו לנמל התעופה בן גוריון, ומשם הגענו באמצע הלילה למרכז קליטה ברעננה.

בישראל הייתי עורכת דין ונוטריון באחד מהמשרדים הכי חשובים בארץ (פירון קרני סרוב פירון). כמו כן, המשכתי לעסוק בספורט. ייצגתי את ישראל במכביה בשנת 1997, 2001 ו-2005.

אם שואלים אותי מה היה המשחק הכי חשוב בחיי, התשובה היא המשחק של היום יום. קודם במגרש – לנצח, להביס את מי שהיה מולי. מבחינתי, לחיות זה המשחק; לעיתים מול אחרים ומול אתגרים (חידוש רישיון עריכת דין בישראל), מחלות (חליתי בסרטן השד בגיל 50), תאונות (עברתי תאונת דרכים עם משאית סמיטריילר שבנס לא קרה כלום), פציעות (קרעתי את גיד אכילס) או אהבות שמאבדים או זוכים.

כן התחלתי במתן חשיבות לספורט, זה היה מרכז חיי, ואז הפך לסיפור צדדי, סיבה לגאווה ותחרות, אבל לא יותר.

אלופת גולף הראשונה של מועדון ספורט HACOAJ בארגנטינה.

פעמיים HOLE IN ONE.

אלופת מועדון גולף קיסריה ב-1999, 2001 ו-2003. ב-2002 אלופת ישראל הפתוחה.

קישור לסיפור בספרדית 

הזוית האישית

מנואלה: עכשיו כשאני עושה חשבון נפש, איזון, ומחפשת כותרת ראשית, כותרת משנית ותוכן של ההיסטוריה שלי, אני חושבת על עצמי ועל הסבים אחרים, הדור של שנות ה-40, ילידים להורים ששרדו את השואה, הורים חלוצים, הורים מהגרים, הורים שאפילו לא דמיינו טלפונים אלחוטיים, טלפונים ניידים, מחשבים, אינטרנט, חיתולים חד פעמיים, נוכחות האשה בשוק העבודה. אנחנו בשר ודם של החיים האלו.

אז כמו שהמשורר היה אומר: תודה לחיים שנתנו לי כל כך הרבה….