מאגר סיפורי מורשת

אנחנו גרנו בישוב קרית-עמל הנמצא במרחק של כחצי שעה מהעיר חיפה. ביום יום היינו נוסעים לחיפה באוטובוס שהיה מגיע אחת לשעה לקריה (קרית עמל). בשעה 19:00 בערב היה מגיע האוטובוס האחרון אשר איתו היינו חוזרים הביתה.

באחד הימים אמר אחי, שהיה אז כבן 16 שהוא נוסע לים ושהוא יחזור כרגיל באוטובוס האחרון. משהגיעה השעה 20:00 ואחי טרם הגיע התחילה הדאגה הגדולה: לא הבנו היכן הוא נמצא כי כאמור אין עוד דרך להגיע לקריה עד למחרת בבוקר. 

הורי שכרו מונית ונסענו – אימי, אבי ואני – לחיפה לשפת הים. הלכנו לאורך החוף וקראנו בשמו, חיפשנו אולי  נמצא את בגדיו. החשש לגורלו הלך וגבר. הגענו למשטרת חיפה שלקחה את העניין ברצינות והלכה איתנו לבתי החולים ולכל מיני מקומות ששם אחי עשוי היה להיות. משלא מצאנו אותו חזרנו לביתנו במטרה לחזור למחרת למשטרה ולהמשיך בחיפוש. זעקות אבי הגיעו עד לשמים, אימי ישבה כמו אבן ואני לא הפסקתי לבכות עד שנרדמתי. 

למחרת עם אור ראשון הגענו לתחנת האוטובוס בכדי להגיע לחיפה ולהמשיך החיפושים כשלפתע אחי הופיע לפנינו. מסתבר שבמקום לנסוע לחיפה אחי החליט להגיע לקיבוץ מזרע כדי לשחק בכדורסל עם חבריו. השעה התאחרה וכבר לא היה אוטובוס לחזור לקריית עמל. הוא רצה לחזור ברגל אלא שאנשים אסרו עליו ואף סגרו אותו בחדר מכיוון שה-"פדאיונים" שרצו אז בכל מקום והייתה סכנה גדולה לחייו.  

טלפונים לא היו אז לאף אחד ולא אמצעי אחר כדי להודיע שהוא מתעכב. וכך למחרת כשעלה היום הוא יצא לדרך ברגל להגיע הביתה. עד היום עובר בי רעד לזיכרון אותו אירוע. היום עם אמצעי התקשורת המגוונים ויכולות  המשטרה – זה לא היה קורה.  

 

פאדיון: הפֶדַאיון (בערבית: ??????????) הוא כינוי משותף לקבוצות שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות טרור וגרילה החל מאמצע שנות החמישים ועד שהוחלפו בארגוני הטרור הפלסטיניים באמצע שנות השישים. להמשך קריאה לחצו כאן

 

תשע"ו, 2016