מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אחות מושב חרות

סבתא נתי והנכדות שי וסהר
סבתא רחל עם ילדים יתומים
סיפורים שרצינו לשתף על סבתא רחל זל
סבתא רחל רוגובי, אמא של ענת וסבתא רבתא של סהר ושי   נולדה ב1924 בעיר גרודניה בפלך צרניגוב שבאוקראינה.
לאחר נשואיה לסבא אברהם שם המשפחה היה  קזימירובסקי והיא עברה לזמיר ב – 1960.
רחל הייתה בת זקונים למשפחה מסורתית (חבדניקי"ם) והיו לה 4 אחים: ישראל (לוליק) , זלמן , וולה (זאב) ודן (דון). במשפחתה נקראה רחילק'ה.
ישראל שעלה לארץ ישראל כחלוץ ציוני כשרחילקה  הייתה בת שנה, הצליח בשנת 1936 לקבל סרטיפיקט עבור המשפחה ולעלות לארץ ישראל את אחותו ואת הוריו גיסיה ודב.
האח הבכור זלמן נהרג במלחמת העולם השנייה ושני האחים דון ווולה נישארו ברוסיה וגורלם לא ידוע. ישראל לקח את משפחתו לרחובות ושם גרו בקומונה עם עוד עולים מהעירה.
את בית הספר העממי למדה רחל בבית החינוך לילדי העובדים  ברחובות. את בית הספר התיכון למדה בגבעת ברנר.
רחל הצטרפה לקן השומר הצעיר ברחובות, ומהר מאוד הצטרפה ל "הגנה".
הנוער ב "הגנה" היה מאותת במורס מעל גגות הבתים ומעביר הודעות.
המשטרה הבריטית חיפשה אותם והיה עליהם להתחמק. לא פעם רחילק'ה היתה מתגנבת למכוניות של הבריטים ושמה סוכר בתוך מיכל הדלק. בצורה זו המכוניות  נתקעו כי הסוכר "מסדר" את המנוע כך שהמכונית לא נוסעת יותר. ב-1943 רחילק'ה סיימה קורס טיפול תינוקות ב "הדסה" הר הצופים בהצטיינות . (אגב, תעודת הסיום של סבתא נשארה בהר הצופים שהיה  שטח מפורז מוחזק על ידי חיילים מחופשים לשוטרים, והובאה לסבתא מאוחר יותר בידי בן-חרות ששירת על ההר).
סבתא הכירה את סבא  אברהם במושב גת רימון על יד פתח-תקווה. בתקופה הזאת גר סבא אברהם בגת רימון ורחילק'ה  באה לבקר את משפחת סגל בגת רימון. מתחת לעץ התות הגדול, הכירו התאהבו ואחר כך – נישאו. סבא וסבתא החליטו ללכת להתיישבות ולהיות חקלאים מכר הפנה אותם למושב חרות והציע להם לדבר עם החבר פינקילשטיין. ביום קיץ חם הלך הזוג הצעיר ברגל מהכביש הראשי (מה שמוכר כיום ככביש מספר 4) עד למושב חרות. סבתא הייתה כבר בהריון אבל זה לא נראה לה מיוחד. הדרך מצאה חן בעיניהם בעיקר שדרת הברושים לצידי הכביש, הפרדסים והשדרה היפה בכניסה למושב.
סבא וסבתא רכשו את המשק של אסתר ויעקב כספי בסך של  750 לירות (בתור נדוניה קיבלו 12 ממטרות בוטנים…). הפרנסה מחקלאות הייתה קשה ביותר. סבא אברהם עבד גם במשק וגם ב "יכין חק"ל" כאחראי פרדסים. סבתא רחל החלה לעבוד בקופת חולים כאחות במרפאת המושב שכן הכשרתה הראשונית כמטפלת תינוקות הספיקה לשם כך.
במשך השנים עברה קורסים נוספים והכשרות משלימות ובמשך שנים רבות  הייתה האחות שטיפלה בכל חולי הכפר מקטן ועד גדול, גם ביום גם בלילה, גם במרפאה וגם בבית בכל ימות השבוע וגם בשבתות.
לסבא אברהם וסבתא רחל נולדו ארבעה ילדים:  זלמן (זמה) הבכור נקרא על שם האח זלמן, ענת (נתי) סבתא שלנו שלה שישה נכדים –  רז, סהר, שי, נגה, שחר וגיל .דב (דובי) נקרא על שם אבא של רחילק'ה.               גיתי נקרא על שם גיתה וגיסיה – שתי הסבתות.
אפשר לספר רבות על פעילותה של רחלק'ה רוצות אנחנו לספר את המיוחדים ביותר:  הקרב על טירה בתקופת המנדט הבריטי ובמלחמת השחרור סבתא הייתה חלק ממערך העזרה הראשונה בגוש תל מונד (במסגרת ההגנה).
ב 13.5.48הוחלט במפקדת גוש תל מונד לנסות ולכבוש את הכפר טירה. מגיני הגוש תקפו הכפר הערבי טירה, הערבים גייסו לעזר גם לוחמים מצבא עירק. ההתקפה נכשלה ולוחמים רבים נפלו בקרב. עיקר הנופלים היו בני גוש תל מונד. חלק מגופות ההרוגים נשארו בשטח ורק לאחר יומיים הובאו בחסות הצלב האדום לריכוז בכפר הס והובאו לקבר ישראל בבית העלמין בתל מונד.
סבתא רכבה על אופניה לכפר-הס שהיה הישוב ממנו יצאו לוחמי גוש תל מונד וההגנה לטירה על מנת להגיש עזרה ראשונה לפצועים.
זמה מספר:" שנים רבות לאחר מכן במסגרת שרות מילואים שלי בכפר סבא פגשתי מילואמניק אל"מ ששמע שאני מגוש תל מונד, סיפר כי  הוא היה נציג הצלב האדום בחילוץ הגופות מקרב טירה. אלמ תיאר כי בעת יציאתם לחילוץ הגופות הצטרפה אליהם אחות מגוש "בעלת צמא ארוכה מגולגלת על ראשה והופעתה מרשימה". התרגשתי מאד כי הבנתי שזו אימי-סבתא רחל . לדברי אותו אל"מ צורפה אל נציגי הצלב האדום, הולבשה בבגדי הצלב האדום ונכנסה איתם לשטח בו היו פזורות הגופות בכדי לזהותם ולהביאם לקבורה.
 לנהל משק בית במושב בשנות החמישים הייתה משימה לא פשוטה. המושב היה מבודד יחסית, לחם אפו במאפיה המקומית וחילקו בעגלה רתומה לסוס, קרח למקררים חילקו פעם בשבוע וכך גם נפט לחימום הבתים ולבישול. כביסה עשו ידנית, כשאת הכבסים הלבנים מרתיחים בדוד גדול על מדורה בחצר (סיבון, שטיפות, סחיטה ותליה הכל בעבודת ידיים קשה מאד!). אמא הייתה בשלנית טובה מאד. הארוחות היו מושקעות והעוגות שם דבר. בכל ארוע במושב הייתה עוזרת ומכינה סלטים ועוגות לארוע. בבית בכל יום שישי אמא הייתה מכינה תבניות רבות של עוגות מסוגים שונים ואני זוכרת את אמא, זמה ואותי  הולכים יחד למאפיה ביום שישי אחר הצהריים שכן התנורים הגדולים היו עדיין חמים למרות שהאש כובתה. במאפיה פגשנו, פחות או יותר את כל השכונה שבאה לשים עוגות בתנור (באותו זמן לא היה תנור אפיה בכל הבתים). בפגישה הוחלפו מתכונים, הושוו עוגות והמשפט "קמח כמה שלוקח" נשמע לרוב.
קורסי עזרה ראשונה במלחמת ששת הימים כאמור, לפני מלחמת השחרור העבירה סבתא רחל קורסי עזרה ראשונה יחד עם חברת חרות לולה גבאי ז"ל . אבל אני, ענת, זוכרת שלפני מלחמת ששת הימים העבירה אמא שלי קורס עזרה ראשונה לבני ה-18 שהיו במושב. אני זוכרת היטב שכשנשמעה האזעקה הראשונה יצאנו אמא  ואני מהבית כל אחת עם תיק העזרה ראשונה, חיבוק ונשיקה, אמא הלכה למרפאה ואני הלכתי למרתף של משפחת פישבין: אחראית על הכניסה לחרות. מזל שלי ושל התושבים שהמלחמה עברה ללא פגיעה במושב ,ותיק העזרה הראשונה חזר למרפאה סגור.
העדי של סבתא רחל העדי של אמי עשוי מזהב וצורתו מגן דוד ובאמצעו מוטבעת אבן יהלום קטנה שמקושטת מסביב בחריטה בצורת מגן דוד. התליון עדין ויפה ומיוחד מאד כמותו לא ראינו. סבא אברהם נתן לסבתא את התליון לכבוד הלידה שלי ואמא ענדה תמיד את התליון והוא היה יקר מאוד לליבה.
אמי נפטרה ב-8.12.1972  ממחלת הסרטן. ואני ילדתי את חלי ביתי 8 חודשים לאחר פטירתה. שמחתי שנולדה לי בת וקראתי לה רחל (חלי) על שמה של אמי. התרגשות הגדולה ביותר היתה שאבי אברהם בא לבקר אותי וענד על צוארי את התליון של אמי. הבכי והשמחה התערבבו יחדיו. השנים חולפות, והתליון תמיד על צווארי. כשהנכדים החלו להתחתן הוחלט במשפחה שכל כלה במשפחת זמיר המורחבת תקבל העתק של התליון. כיום שתיים-עשרה מנשות המשפחה עונדות בגאווה גדולה את התליון ואנחנו מתפללים לתליונים נוספים. ליפני כמה חודשים, בטיול, ראתה ורדה בן חיים (בת מושב חרות) את התליון על צווארה  של שוש זמיר, גיסתי, ואמרה לה עם התליון הזה אני התחתנתי. שוש בפליאה אמרה "אבל זה התליון של סבתא רחל". "נכון", אמרה ורדה, "כשרחל ראתה אותי הולכת לחופה אמרה לי שאני חייבת להתחתן עם תכשיט כלשהו, הורידה את התליון מצווארה  וענדה אותו לי" . וכך נישאה ורדה כשהתליון של סבתא רחל על צווארה.
כזאת  היתה אמי מתחשבת, רגישה ואוהבת. בטוחה אני שחפץ מתגלגל  זה ימשיך ויתגלגל במשפחתנו וכל בת בענוד אותו בגאווה גדולה.
משו של סבתא נתי:קצת מהלב נכדות אהובות ומקסימות שלי, סהר ושי, עבדנו ביחד עבדנו לחוד, אתן רציתן לדעת ואני לספר רציתי יותר. את שידעתי על תקופה שהיא כל כך שונה מהתקופה שעוברת עליכן. כיום הכול שונה, מהיר ומיוחד.
נהניתי מכן, מהבגרות שלכן , ומההתחשבות שלכן האחת בשנייה, מהידע והשליטה שלכן במחשבים, (לעומת הידע שלי) ואם נהניתן אתן ולו רק במעט מאיך שאני נהניתי,דיינו!!!
תודה על תקופה ביחד, המון אושר ובריאות. חיבוק גדול ואוהב
סבתא נתישי :נהניתי מאוד לעבוד עם סהר וסבתא נתי. למדתי דברים שלא ידעתי על סבתא רחל ומורשת המשפחה ועל עוד כמה אנשים , אהבתי לעשות את העבודה.ולמדתי שצריך לעשות גם דברים בבית ולא רק בבית הספר.
לסיכום למדתי ונהניתי לעשות את העבודה עם סהר וסבתא תודה שי.
סהר למדתי שסבתא רבתא שלי היתה דמות דומיננטית בחיי הרבה אנשים היה לי כיף לעשות את המצגת והסיפורים היו מעניינים, נהניתי מכל רגע. למדתי המון על המשפחה שלי, ואני חושבת שהקשר הרב דורי, שבו השתתפתי , חיזק מאוד את הקשר שלי של סבתא נתי ושי בת דודתי תודה סהר.

מילון

פדאיונים
הוא כינוי משותף לקבוצות שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו של מחבלים פלסטינים שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות טרור וגרילה החל מאמצע שנות החמישים ועד שהוחלפו בארגוני הטרור הפלסטיניים באמצע שנות השישים.

ציטוטים

”בטוחה אני שהתליון של סבתא רחל ימשיך ויתגלגל במשפחתנו וכל בת תענוד אותו בגאווה“

הקשר הרב דורי