מאגר סיפורי מורשת

אחותי הפצועה האזרחית הראשונה בירושלים ה באייר תש"ח

במלחמת השחרור אני הייתי בת 4 וחצי ואחותי בת 2 וחצי. הבית שלנו בשכונת טלביה היה קרוב מאוד לגבול עם הירדנים. למחרת הכרזת העצמאות בה' באייר תש"ח, 15 במאי 1948, פתחו כל מדינות ערב במלחמה כוללת נגד ישראל.

צבא ירדן החל להפגיז את השכונה שלנו אשר הייתה, כאמור קרובה לגבול, ודרך חלון הבית שלא היה מוגן, פגע רסיס של כדור בקצה העין של אחותי יעל התינוקת שישנה באותה עת, ופצע אותה. אמא שלנו רצה אליה בבהלה, והבינה מיד מה קרה. מאחר ולא היו טלפונים בבתים, רץ אבא לבית של השכן שהיה ראש ועד השכונה, והיה יחידי שהיה בביתו טלפון. מיד התקשר להזעיק אמבולנס שהגיע די מהר.

אני זוכרת כמו היום איך אבא נשא את יעל על כפיים כולה שותתת דם. אני הייתי כמובן מבוהלת מאוד ולא הבנתי מה קורה. כל המדרכה מהבית לאמבולנס התמלאה כתמי דם. הכתמים על המדרגות נשארו טבועים בם עוד שנים רבות. אחותי נשארה בבית החולים "ביקור חולים" כשבוע ימים שלאחריו חזרה הביתה כשכל פניה עטופים בתחבושות, מה ששוב גרם לי לבהלה. אך כעבור זמן לא רב חזרו פניה של יעל לקדמותם, והיא לא זכרה דבר מכל שארע לה.

המשכנו את חיינו אחרי המלחמה כמו כל משפחה בירושלים של שנות ה -50. רק אני האחות הגדולה, זוכרת ומזכירה לה מדי פעם את האירוע הדרמטי הזה. המזל הגדול היה שהפציעה הייתה קרובה כס"מ מעינה כך שהראייה כלל לא נפגעה, ורק צלקת קטנה נשארה לה "למזכרת" עד עצם היום הזה…

בתמונה העליונה אבא מחבק אותי ואת אחותי

בתמונה התחתונה זה הבית שלנו בשכונת טלביה

הזוית האישית

אור:היה כיף לשכתב את הסיפור ששמעתי כל כך הרבה פעמים ולפרסם אותו לכל ישראל.

עידן: היה מאוד כיף ללמוד על סיפור ישן ומעניין מאוד, למרות שזה לא היה עם סבתא שלי.

פלה: נהניתי לשתף את הדור הצעיר בזיכרון האישי שלי. בזכות התכנית הזאת חקרתי את הנושא לעומק.