מאגר סיפורי מורשת

שמי מנחם כהן, אני דור שביעי בארץ, סבי וסבתי מצד אבי גרו במאה שערים. הוריי ואנחנו הנכדים היינו באים לבקר אותם לעיתים קרובות, גם בשבתות. הם גרו בבית בן חדר אחד גדול, ומטבח קטן מאד. ריח של תבשילים ומאכלים עלה באפינו מתוך התנור שהיה מתחת לביתם. התנור השכונתי ששם היו כולם שמים את הסירים שלהם עם קוגלים, צו'לנט (חמין) ועוד… הדיבור ביידיש, המאכלים השונים – כך ספגתי אווירה מיוחדת, כל התקופה ההיא, זו הייתה חוויה בפני עצמה. אמי נולדה בפולין ועלתה לארץ בגיל 5, סבי רצה לעלות לארץ ולא היה כסף לעשות זאת. מה עשה? לקח את המעיל היחיד שהיה לו ששוויו היה רב, מכר אותו וכך הצליח לעלות לארץ, בעיקר בשביל ללמוד תורה בארץ. המשפחה גרה בעיר העתיקה לפני מלחמת השחרור, ולאחר זמן מסוים עברו לשכונת בית ישראל (במסגרת היציאה מן החומות). הם גרו בדירת חדר, השירותים והמטבח היו בחוץ בשותפות עם עוד כמה משפחות. סבתי נהרגה בדרכה להביא כד חלב לבני הבית מכדור של צלף ירדני.

נולדתי בשכונת גבעת שאול. בתקופה ההיא השכונה כללה מספר בתים בודדים. גרנו בדירת חדר שהייתה שייכת לדר' שטרן. השירותים היו בחוץ, תנאי המגורים היו קשים אבל כך חיו אז. כשהמצב השתפר מעט, הוריי עברו לשכונת מקור ברוך, על יד מחנה שנלר, לדירת שני חדרים. לאבי והאחים שלו, הייתה חנות בשוק מחנה יהודה לממכר דגים חיים, דגים מעושנים, חמוצים וגבינות. עוד בהיותי ילד, אהבתי את השוק, הריחות, האווירה והרעש שהיה שם. למדתי בבית ספר יסודי ב'דוגמא עוזיאל' שנמצא בסמוך לשוק, על יד שכונת כנסת, בתי ראנד. הייתי עובר באזור יום יום ונהנה מהמראות והריחות. בתיכון למדתי בקרית נוער, בבית וגן, מסגרות ומכניקה עדינה. כשפרצה מלחמת ששת הימים, הייתי בכיתה יוד, גרנו אז בשכונת תל ארזה ולא יכולתי להגיע לבית מבית הספר. בפנימייה לא רציתי להישאר. אב הבית של בית הספר הציע לי טרמפ לכיוון מאה שערים. נסענו, בדרך הייתה הפגזה כבדה, תפסנו מחסה באיזו ישיבה, ברחוב יחזקאל, ושם נשארנו עד שתהיה הפוגה. הוריי לא ידעו ממני דבר, בזמן הזה, הם שהו במקלט הבית. רק אחרי יומיים הייתה הפוגה זמנית, רצתי במהירות אדירה, הגעתי למקלט הבית ללא אויר נשימה. הבית שלנו היה ממוקם מול נבי סמואל, הבית נפגע מפגזים רבים. מרעום של אחד הפגזים חדר לדירה שלנו. לא הבנו את הסכנה הטמונה בכך ושיחקנו עם המרעום. למזלנו אחד השכנים, שגם ביתו נפגע מהפגזים, הזמין את המשטרה והם נטרלו את המרעום. יצאנו מהמשחק הזה בנס בחיים.

כשסיימתי 12 שנות לימודים, התגייסתי לנח"ל והייתי ממקימי גרעין גינת 7. גרעין של העובד והלומד, הגרעין שילב שירות צבאי עם עבודות במשק או בקיבוץ בחלק מן הזמן. שירתי בדרום רמת הגולן, בצומת פיק, שזה קרוב מאד לחיספין של היום. התנאים לא היו משהו. התגוררנו במבנים סורים ישנים, חלק עבדו במשק, חלק בבית שאן, חלק בעמק הירדן. כל ערב לאחר שסיימנו את העבודה במשקים, חזרנו לרמת הגולן. היינו נפגשים ויושבים עם בנות השירות הלאומי ומספרים חוויות, הייתה אוירה של חלוציות. השירות הצבאי התחלק לכמה שלבים: היינו במבצעית, בבית שאן, ברצועת עזה, במיתלה, בערבה ובמושב פארן. השתתפנו במארבים וסיורים בתעלת סואץ ובמוצב המזח, שזה היה ממש סוף העולם בשבילנו. יש לציין שהגרעין שלנו התפצל, חלק הלך לקורס מ"כים, חלק יצא למבצעית וחלק עבדו במשק. בסוף כל תקופה היינו נפגשים ברמה.

בשלב מסוים עשיתי הסבה לחיל שריון. שלושה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים השתחררתי משירות סדיר. כמובן שבפרוץ המלחמה גוייסתי גם אני כמו כולם. אני הגעתי לנקודת המפגש במוצאי שבת. כולם כבר ירדו לסיני ואני סופחתי לקבוצה שלא הכרתי. הקימו צוותי טנקים חדשים והיעד שלנו היה רמת הגולן, הייתה לי אכזבה שלא הייתי עם החברה שלי, אך התנחמתי בכך שאני מכיר את האזור משירותי בסדיר. לקחו אותנו לצייד ולחמש את הטנקים, אבל היו חסרים ככ' הרבה דברים ובימחי"ם לא שמו דגש על כך. ככה עלינו לרמת הגולן על זחלים, היעד שלנו היה כפר – מזרעת בית ג'אן, אשר נמצא בסוריה על יד החרמון הסורי. הקפנו את הכפר לפי ההוראות שקיבלנו בקשר. מיד כשהגענו, חטפנו הפגזות ממארב שעשו לנו. טנקים רבים נפגעו וגם שלי. הנהג בטנק שלי נהרג במקום וגם המפקד, הטנק הדרדר ונעצר במבנה. קפצתי מהטנק, הייתי כולי שחור כמו פיח מהעשן והירי הבלתי פוסק. הלב שלי לא נתן לי לעזוב את הטנק, שעמד להתפוצץ כל רגע. התפילין שלי היו באחד התאים החיצוניים בטנק. חיכיתי להפוגה זמנית, עליתי לטנק והצלחתי להוציא את התפילין כשידיי זבות מדם. לצערי לא הכרתי אישית את המפקד ולא את נהג הטנק. עד היום איני יודע מי הם היו. התותחן שלי קפץ מהטנק ונעלם, נשארתי לבד. היו עוד טנקים בסביבה במרחק מה, חלק מהם היו פגועים. נעמדתי בחוסר החלטה מה לעשות, לאן ללכת, לאיזה כיוון – מערב או צפון, ופחדתי שאם אצא לכיוון כלשהוא, שמא יהיה לסוריה. רצה יד הגורל ומאת ה' עבר במקום רכב צה"לי באזור, עליו היו מפקדי המלחמה. שאלתי האם אני יכול להצטרף? ופסקתי: "לאן שאתה נוסע, אני אסע אתכם!". ככה ניצלתי וירדתי משטח סוריה לכיוון דרום רמת הגולן. הקמנו צוותים חדשים ועלינו בחזרה לצפון רמת הגולן. זמן רב היינו בכוננות כ 180 יום.  תקופה ארוכה וקשה, חורף קר מאד, היינו קרובים לחרמון, לילות שלמים קפצנו במקום כדי להתחמם וגם זה לא עזר.

ימין: מנחם הימיני בתמונה שחור מפיח, לאחר שהטנק שלו נפגע   שמאל: טנקים במעלה למזרעת בית ג'אן 

לפני ארבע שנים ארגנו מפגש של גרעין הנח"ל, אחד החברים הביא, 43 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, תמונה שצולמה מספר שעות בודדות לאחר הפגיעה בטנק שלי. נדהמתי לראות אותי באחת התמונות, לא האמנתי שיש תיעוד שלי מאז. ביקשתי לקבל את התמונה, הוא שלח אותי למי שצילם אז, (אחד החיילים, כנראה חובב צילום – מקיבוץ מעוז חיים, ליד בית שאן), הוא לא היה קשור לחבר'ה שלי. מסתבר שהיו עוד תמונות: באחת התמונות מופיע המח"ט אביגדור קהלני, התרגשתי מאד. התמונות שמורות אצלי עמוק, עמוק בלב, והולכות איתי עד היום. מאז גיוסי לצבא, ליווה ומלווה אותי ספר תהילים קטן. אני מרגיש שזה מה שהציל אותי, מכל מה שעברתי במלחמה.

התחתנתי והקמתי בית, יש לי שלושה ילדים, כולם נשואים. המשכתי, יחד עם אבי ואחיי, את העיסוק בממכר דגים, גבינות וחמוצים וכו'…  אז הגישה והתשתיות לשוק לא היו סלולים, וכדי להוביל את הסחורה עבדו קשה מאד. היום ב"ה, העבודה טובה והתנאים טובים.

מנחם בחנות החמוצים, גבינות, דגים ועוד…

הזוית האישית

מנחם: תכנית הקשר הרב דורי הוא בראש ובראשונה קשר משפחתי וחברתי. התכנית לשילוב הטכנולוגיה פתחה לי אופקים רבים שלא הכרתי. התלמידים והצוות בבית הספר גילו חיבור ואיכפתיות. הפירגונים של אחד לשני, זה לא דבר מובן מאליו. גם אשתי מאוד מפרגנת לפעילות ומאוד מעריצה את התכנית. חבל מאד שהקורונה שיבשה את הפעילות המבורכת הזאת, מחכה שנתראה בקרוב.

מנחם במפגש במסגרת תכנית הקשר הרב דורי