מאגר סיפורי מורשת

העלייה לארץ:

בסתיו של שנת 1951 עליתי לארץ, עולה חדשה מעיראק. הייתי ילדה חסרת ביטחון עצמי, חסרת שפה, ביישנית וגלותית, אנטיתזה גמורה לדליה, הילדה הצברית, בהירת העיניים וחדת הלשון שישבה לידי.

נלקחנו למעברת "כפר חסידים" שליד חיפה ולאחר מכן עברנו לרמת גן. היינו צריכים להתמודד עם כל קשיי הקליטה. בבגדאד היה לנו בית מסודר, בן עשרה חדרים, וכאן קיבלנו דירה צפופה בת חדר וחצי.

אבי נסע לתל אביב כדי לחפש עבודה וכדי שנוכל להתפרנס כמשפחה. גם אימי יצאה לעבוד בבית חרושת לתפירה. אני ואחותי היינו צריכות לדאוג לסידור הבית, להגיע לבית הספר ובחזרה וגם לקחת מהצרכנייה את המזון שחילקו לנו באמצעות תלושי המזון.

                                                                סבתא ואחיה בבגדד

 

                                                                   שדה התעופה לוד

זיכרונותיי מבית הספר:

תחילה למדתי בבית ספר "הגבעה", ולאחר מכן עברתי ללמוד בבית ספר "עליות", שקיבל את שמו משום שקלט אליו מספר רב של עולים חדשים. בבית הספר רכשתי הרבה מיומנויות, בתחומים שונים: ספורט, מוזיקה, תפירה, נגרות, חקלאות.

בכל יום, בדיוק בשעה 09:45, טילטל בזרועו (כמו תרנגול כפרות) ענתבי, שמש בית הספר, את פעמון הנחושת מעל לראשו – זה היה הסימן להפסקה הגדולה.

"אגודת הבריאות", שבה גם אני הייתי שותפה, הייתה צריכה לבדוק בכל ארוחה: האם כל הילדים הביאו את פרטי החובה הנחוצים לארוחה? כלומר, מפית אותה יש לפרוס על השולחן, מגבת לניגוב הידיים והפה, מטפחת מבד ותיק אוכל. גם את ניקיון הציפורניים היינו צריכים לבדוק ולסמן בטבלה.

בכל יום, בהפסקה של 12, התמלא אולם "המסעדה" – המסעדה פעלה בתוך בית הספר והגישה יום-יום ארוחות לתלמידים שהוריהם היו מוכנים לשלם סכום סמלי לארוחות צהריים חמות. הכניסה למסעדה הייתה מותרת רק לטבחית הראשית, שהייתה גם מורה לתזונה לכיתות הגבוהות ולעוזרת שלה, חנה הזקנה והטובה, וכן לשני תלמידים תורנים שנשלחו יומיום מכיתות ז' ו- ח' בסבב קבוע ועל פי תור, לעזור במטבח וגם ללמוד באופן מעשי מקרוב פרק בתזונה.

כל חודש ההורים היו שולחים שטר של לירה והמזכירה נתנה לנו קבלה בצורת תלוש ארוך וצר, חתום בחתימת המזכירה ליד חותמת בית הספר. על התלוש היה כתוב במספר ובמילים "לירה אחת". אחת המנות האהובות הייתה מנה ראשונה, תפו"א עם מיונז בתוספת אפונה וגזר. טעם המיונז לא היה ידוע ליוצאי עיראק לפני בואם ארצה. מנה ראשונה אחרת שהוגשה ביום חמישי הייתה קציצת דג ענקית מטוגנת בשמן עמוק, צבעה היה חום כהה.

בכיתה ז' שנשלחתי לתורנות במטבח למדתי את סוד הכנתה של הקציצה האהובה שעשויה "מדג פילה". אינני יודעת איזה דג זה: האם זה פילה בקלה או קרפיון או אמנון? לכן אי אפשר לשחזר את טעמה הנפלא של אותה קציצה שהכנו במסעדה. היו עוד מיני מרקים חמים ומנחמים. כמנה עיקרית הוגשו אורז מבושל או פתיתים או פסטה שעליה בזקו קינמון. תוספת מקסימה שנאכלה בתאבון הייתה מנת הפירה.

המנות האחרונות במסעדה היו פירות העונה, חתוכים לקוביות קטנות או ג'לי ירוק או אדום ולפעמים פרוסה מעוגת תפוזים שזה היה יום חג. עוגה זו נאפתה ב"סיר פלא" שזה סיר אלומיניום עם חור באמצע מעין ארובה עם דפנות פנימיות שהבטיחו אפיה גם במרכזה של העוגה.

היום כשאני נזכרת בכך אני מוצאת כי ארוחות אלה היו די בסיסיות ודי פשוטות, אולם אז בהיותי ילדה, עולה חדשה, שהוריה נאלצו לצאת לעבודה והתקופה היא תקופת משטר הצנע, ארוחות אלה "הילכו עלי קסם", הם היו המפגש הקולינרי הראשון שלי עם המזון הישראלי שאותו לא הכרתי קודם לכן. אוכל המוגש באהבה רבה ע"י אנשים טובים בשעות שהייתי בהם הכי רעבה.

אמי הייתה בשלנית מובהקת. היא שלטה בכל סודות המטבח העיראקי, החל בממולאים השונים המשך באורז על כל צבעיו וגווניו, התבשילים החמוצים, המתוקים, ה- "תבית" של שבת וכלה באחרון סוגי הקובות. גם המאפים שידעה לעשות היו חגיגה לחך, החל מהממולאים בתמרים וכלה במרציפנים  בצורת כוכבים.

בצמוד לחצר בית הספר הוקמה חווה חקלאית קטנה, היו בה עצי זית, ערוגות של צנון, בצל ירוק, גזר, כרוב, מלפפונים ועוד. הייתה ערוגה של תות שדה ופרחים, בפתח החווה עמד מחסן שבו היו כלי העבודה לתלמידים, כדי להעניק  חינוך חקלאי ולא סמלי. את ימי העבודה בחווה אני זוכרת כימים של אושר, היבול שהיה נאסף היה עובר למסעדה הצמודה.

בתקופה קשה כזו, הלימודים הם לא בראש סדר העדיפויות, אך לי תמיד היה רצון עז להשקיע בלימודים ואפילו להצטיין בהם, כמו גם בשיעורי הספורט, שם הצטיינתי במיוחד באתלטיקה קלה ואף קיבלתי תעודת הצטיינות וגביעים.

הקפדתי לבקר בספריית "בית צבי", שהפך לבית השני שלי. דרך קבע הייתי הולכת לשם כדי לנבור באנציקלופדיות שונות ולהצטייד בעוד ידע בנוסף על החומר הנלמד וכדי לשלוף אותו בזמן הנכון בכיתה.

בבית הספר הזה רכשתי חברים וחברות שעד היום אנחנו בקשר. כל אחד הלך לדרכו, חלק לרפואה, משפטים, רוקחים, מורים. לתחום הכימיה רק אני הלכתי כי זה עניין אותי ובהמשך עבדתי במחקר ופיתוח. שם נפגשתי עם בעלי, שלמה, הוא למד רוקחות ועם השנים התחתנו.

העבודה במכון הוולקני:

את עבודתי במכון הוולקני התחלתי עם כימיה אנאורגאנית אצל מנהל המחלקה, פרופסור חנן אופנהיימר, שהינו חתן פרס ישראל לחקלאות, ותמיד כינה אותי כ- "עמוד התווך" של המחלקה. היינו מחלקה קטנה עם 5 חוקרים ולכל חוקר הייתה מעבדה עם חוקר אחד או שניים. המחלקה שלנו שירתה את כל החוקרים שלנו שעבדו מחוץ למכון כמו: ד"ר עמי להב שעבד בגליל ; ד"ר אברהם בן יעקב שעבד בחדרה ואלי תומר שעבד בגילת.

במשך הזמן פיתחנו במכון את זן האבוקדו שעוד היה חדש בארץ. עם השנים היבולים בארץ הלכו וגדלו והחקלאים התחילו לשווק לחו"ל. לפני הקטיף היו צריכים לעבור דרך המחלקה שלנו כדי לקבוע את בשלות הפרי ולשווקו. ההינו מחשבים את זמן הקטיף, גודלו וכמה זמן נותר עוד להמתין לקטיף.

40 שנה עבדתי במכון הוולקני. שם פיתחנו שיטות מחקר שונות, דהיינו, הגדלת היבול עם האיזוזימים. לאחר מכן עברנו לביולוגיה מולקולארית למציאת תכונות הגנטיות על ידי בדיקת הדנ"א.

במהלך עבודתי במכון קיבלתי פעמיים עובד מצטיין.

במהלך שנות עבודתי במכון וולקני התחתנתי עם בעלי, שלמה. את החתונה שלנו ערכנו במכון. אנחנו היינו הזוג הראשון שהתחתן במכון. את ההכנות לקראת החתונה עשינו עם עובדי המכון. כולם נרתמו לעזרתי. חלק בהסעות להבאת כסאות וספסלים, חלק במטבח להכנת התבשילים. על כל ההכנות ניצחה גיסתי לאה.

במשך השנים ילדתי 3 בנות וכיום אני סבתא ל- 10 נכדים.