מאגר סיפורי מורשת

שמי ליקי אופיר (לבית קליין), בסיפורי אספר על בעלי ז"ל, אורי:

אורי אופיר נולד במקווה ישראל, לאבא אשר שהיה רועה צאן, ולאימא יהודית שהייתה מבשלת לחברי ההגנה לפני קום המדינה. הוא נולד בתאריך 17/2/1947, בן שני מתוך שלושה בנים.

כבר בינקותו תרם לביטחון המדינה ואיך? סבתא יהודית הייתה מבשלת לאנשי ההגנה שהיו חוזרים מפעולות נגד הבריטים. כשהם היו באים לביקורת במפתיע, היא הייתה שופכת את האוכל לתוך בור שהוכן מראש וניגשת להניק את אורי בתמימות.

במקווה ישראל חי עד גיל 6 בערך, ושם התאהב בטבע ובצומח. הוא טיפס על עצים, גלש מטה בשורשי האוויר והיה מאושר. משם עברו לבית צמוד קרקע בבת ים. אורי למד בבית ספר תחכמוני, ישיבת תל אביב ובישיבה החקלאית בכפר הראה. הוא כמעט שלא הלך לתנועת נוער. הוא אהב לשבת עם עצמו ולחשוב על רעיונות וכך הגיע למקום הראשון בתחרות בניית דגמים במכון ויצמן (הוא בנה דגם הממחיש את תהליך הפוטוסינטזה) כמו כן עסק בפחלוץ חיות: היה לו חדר מלא בעופות וחיות מפוחלצים אותו תרם לבית ספר בעיר.

בתאריך 5/8/1965 התגייס לצבא והיה מפקד טנק מגח (סנטוריון). היה לו שירות קרבי ביותר, הוא השתתף בפעולת סמוע, תל קציר. במלחמת ששת הימים, לחם ברפיח והיה נעדר כשבועיים עד שחבר ליחידה שלו. אחרי מלחמת ששת הימים הוצב על גדות התעלה ושם גילה מפעל לגבס והחל בבניית פסל גדול בדמות שריונר והציב אותו בצומת, ומאז זכו להמון ביקורים.

הפסל

הוא פיסל את הפסל שעות בשמש ללא הגנה, ומשם החל זרע הפורענות של הסרטן שגרם לפטירתו אחרי שנים רבות.

אורי השתתף בקרב כראמה בתאריך 21/3/1965. בקרב נשרף ועף מהטנק החוצה. שני אנשי צוות שלו נהרגו ואחד נותר קטוע רגל. קשה מאוד היה לחלץ אותם מהמקום הנחות. רק אחרי זמן רב הגיע רופא, דוקטור אשר פורת, עם רכב וניסה לחלץ אותם. בניסיון הזה נקטעה ידו של הרופא מפגז שירו הירדנים. לאחר זמן רב הצליחו לחלץ אותם לבית חולים הדסה בירושלים. הטנק שלו נשאר בירדן וכאן קיבל 100 אחוזי נכות שוויתר עליהם מיד.

בעקבות המקרה החליט להנציח את חבריו שנהרגו בפסיפס ענק שהכין מאבנים ושלט נחושת שמוצב עד היום בבית כנסת בבת ים. אורי חזר לשירות הקרבי למרות פציעתו.

אורי השתחרר משירות השתחרר בתאריך 5/8/1968. בנקודה זו הכיר את חברתו ליקי (קליין) שהייתה לאשתו. הוא למד חשמל שנתיים בבית ספר להנדסאים ביד סיגלובסקי בתל אביב. אורי ואני התחתנו בדיוק כעבור שלוש שנים, בט"ו באב, ועברנו לגור בבני ברק. לאחר מכן עבד אורי שלוש שנים בתעשייה האווירית.

בחתונתנו

במשך השנים נולדו לנו בת ענת, בן ערן ובן נוסף אביעד. אחרי לידת הילד השני, ערן, נפטר אביו של אורי, אשר שהיה מבין מייסדי קיבוץ "טירת צבי" מהתקף לב. אורי הרגיש חובה להנציח את אביו ויצר לזכרו יצירה משאריות עץ שעיטרה את ארון הקודש בבית הכנסת בבני ברק שנים רבות.

מלחמת יום הכיפורים (1973) תפסה אותו בבית הכנסת בבת ים. כבר בצהרים מיהר הביתה ועלה לרמת הגולן. כבר ביום ראשון בבוקר, כשהוא עדיין בצום יום שני. המצב ברמת הגולן היה קשה. לא היה זמן להכיר את השטח וללמוד את המצב. הם עלו שלושה טנקים ולחמו יום אחד. לקראת ערב שלושת הטנקים נפגעו והצוותים נותרו חלקם הרוגים והשאר פצועים. המפקד בעל הדרגה הגבוהה היה אמנון שרון שקפץ מהטנק ורץ היישר לסורים, ששבו אותו ועינו אותו קשות. אורי קפץ מהטנק ורץ כאשר הסורים מנסים לקלוע בנשק קל. לפתע מצא עצמו על הגדה של נחל יהודיה, בלי לחשוב יותר מדי קפץ פנימה. היריות פסקו ואז התפנה לבדוק את מצבו. הוא אכל את השוקולד שאביו שם לו בכיס לפני צאתו, טבל את הממחטה שהייתה בכיסו ונגב את הפציעות בפניו. הוא לקח אתו רימון שמא חלילה ייפול בשבי הסורי (דבר שלא יאפשר זאת בעזרת הרימון) ונשק אישי. כעת לא ידע לאן ללכת לאיזה כיוון כדי לפגוש בחיילים ישראלים, בכוחותינו. הוא הסתכל מסביבו וראה את שרשי העצים בנחל, ושיער כי הם זורמים עם כוון המים וכל הנחלים במערב הגולן זורמים לכנרת, אמר והלך בכוון השורשים. כל הלילה צעד בידיים מורמות לכוון ישראל ולפנות בוקר הגיע אל הכוחות שבקושי זיהו אותו כי היה עייף, פצוע, מפויח ושבור מהמראות ומהמצב.

הוא ניסה לעזור לכוחות, אבל כוחותיו אזלו. חומו עלה ופינו אותו לבית החולים בצפת. משם הועבר לבית ההבראה קיי בנהריה. לא הייתה לו סבלנות לשבת שם בחיבוק ידיים, כאשר עם ישראל בסכנת השמדה. מיד ברח וערק מבית ההחלמה ועבר לבאר שבע, למחנה נתן, כדי להכשיר צוותים לטנקים, תחת הצוותים שהושמדו. כמובן כל זאת ללא הוראה מלמעלה. בינתיים המלחמה שינתה כיוון, אורי לא יכל לחזור לעבודה ולא לצבא כי נחשב לעריק (מקרה יחיד בארץ) – עריק מבית הבראה. גיסו יאיר עזר לו בנושא ואז החליט להתגייס לקבע, לחיל חימוש. לתרום מהידע  הרב  ומהניסיון שלו בשריון. אורי מיד התקבל לעבודה סודית. תכנון בטנק המרכבה תחת האלוף טל, אבי המרכבה.

שיר האמונה: 

אורי התבלט ביותר ברעיונות המקוריים שלו, ומפקדיו ייעדו לו עתיד גדול. אורי נשלח לטכניון ללימודים, שם למד הנדסת מכונות.

המצאתו הראשונה של אורי

חזרנו מחיפה למגורים בבני ברק. כאן החל אורי לפרוח בכמה מישורים: א. הדריך את ילדי בית הכנסת בנושא פרשת השבוע במשך 25 שנה בחן רב. שיעור שמשך אליו ילדים מכל השכונה. עד היום יש לו ממשיכים בדרכו המיוחדת עם חידונים , פרסים…והמחשות. ב.כתב 24 ספרי שירה עם הומור לנוער. ג.דיבר ברדיו קול חי בתכנית של אקטואליה ופרשת השבוע. ד. כתב מקמות, פיליטונים, הצגות וקטעי הומור בעיתונות. ה. ערך מסיבות ראש חודש בבתי אבות. ו. עזר לנזקקים. ז. בחוגים החברתיים היה מסמר החבורה. ח. כתב חידושים בפרשת השבוע באינטרנט ט. הרצה לפני כיתות נוער. י. הדריך חולי נפש בתורה (כמה שנים). יא. היה אבא למופת והקדיש כל יום מזמנו לכל אחד מילדיו. יב. כתב שירים ויחד עם חברו וידידו הטוב המוסיקאי אבי ברק הוציאו לאור שירים בקלטות על כל נושא אפשרי. הוא שר במקהלה (כגון שיר על השבויים והנעדרים בשם כנפיים שבורות. שיר האמונה. המנון לחיל האוויר….).

כאשר פרש לגמלאות הגדיל לעשות ובנה מוזיאון לתורה שקרא לו מקראור.

תחילה הוקם המוזיאון בתל אביב בבית דיזינגוף ומשם עבר לעיר יבנה, שם התקבל בחום רב. אורי כתב תכניות לימודים, הדריך קבוצות תלמידים. כאמור, הוא כתב 24 ספרי שירה עם הומור. כל הפעילויות כמובן בהתנדבות ללא שכר.

לאחר הרצאה בפני תלמידי תיכון החל לחקור את המקור היהודי של המגן דוד. ואכן גילה שמקורו הוא במנורה שהייתה בבית המקדש. כלומר הוא ייהד את המגן דוד, זה היה נושא שתפס אותו והעסיק אותו שנים רבות.

בגיל 57 קיבל אורי התקף לב. בגיל 59 החל הסרטן להתפשט בגופו. אורי לא רצה להכביד עלינו והחליט למנוע מאתנו סבל מיותר והסתיר מהמשפחה את גודל סבלו ואת ייסוריו. הוא לא נתן לנו להתערב. הוא היה הולך לבד להקרנות ולכימותרפיה, עד שהסרטן פגע בראשו ואז הייתי חייבת ללוותו ולהסיעו. לאחר ניתוח ראש שעבר לא הוסיף לבקר במוזיאון ולמעשה הפסיק את כל הפעילות ההתנדבותית. במשך חמשת החדשים הבאים המחלה הלכה ופגעה בו בכל איברי הגוף והכריעה אותו.

אורי החזיר את נשמתו הטהורה לבורא בסוף חודש תמוז לפני 8 שנים, כ"ו תמוז תשע"א.

בקשתו האחרונה הייתה לשיר בלוויה את שיר האמונה, ואכן אבי ידידו ניגן בגיטרה וכל הקהל הצטרף לשירה שלוותה אותו היישר לגן עדן.

יהי זכרו ברוך

סרטון על פעלו של אורי: 

תולדות אורי: 

הזוית האישית

ליקי: המפגשים בנינו גרמו לקרבה רבה יותר, ולהיכרות רחבה יותר של הלל עם דמותו של סבא. אני מאחלת לנכדתי הלל שתמשיך בדרך שבה היא נמצאת, תעלה מעלה מעלה ותגרום נחת לכולנו.