מאגר סיפורי מורשת

בית ההורים

אנו יהודים מקווקז וגרנו בכפר ששמו גובה השייך רק ליהודים קווקזים. עלינו לישראל משום שישראל תיקשרו עם קווקז ושלחו לנו הזמנה לישראל ואמרו שיהודים צריכים להיות במדינה שלהם (בישראל), ולא מפוזרים בכל העולם. אנו הגענו לישראל בכך שעברנו מקווקז לווינה, מווינה לישראל. עלינו בעלייה הנקראת עליית "עולה חדש". בעקבות העלייה הייתי צריכה לוותר על כל מיני דברים כמו לדוגמה, ויתרתי על חברותיי הטובות שעזבתי אותם כדי לעלות לישראל. כשהגענו לישראל היה לי קשה מבחינה חברתית וגם היה לנו קשה לתקשר עם חלק מהאנשים בישראל כי לא ידענו עברית. בכל מקרה הסתדרנו כי גם דיברנו בשפות אחרות שאנו יודעים, וגם אנשים אחרים בארץ יודעים שפות נוספות כמו למשל רוסית. היו הרבה שדיברו ברוסית והיה לנו קל לתקשר איתם. לא היו לנו קשיים מבחינה כלכלית, ההורים שלי עבדו במקומות טובים, והיה לנו אולפן שמלמד אותנו עברית. בבית הספר הייתי מאוד מקובלת ומאוד חברמנית.

כשהגענו לישראל קיבלנו ישר בית מהמדינה ולאחר מכן קנינו את הבית שלנו, והבית שקנינו היה בכרמיאל. זה היה בית גדול מאוד והיה לו עיצוב מאוד יפה וחדשני, כמו גם מרפסת שאבא שלי עיצב במו ידיו. גרנו שם אני אחותי, אחיי והוריי. בבית חגגנו את אותם החגים שחוגגים עכשיו חגגנו גם בקווקז, גם בזמן העלייה וגם בבית שלנו בישראל. בבית דיברנו בשפת הגורסקי (שפה יהודית של קווקזים). בשעות הפנאי הייתי נפגשת עם חברות והיינו הולכות לים. היה לנו גם פרדס והיינו נוסעים לקטוף פרחים. החוויה שהכי זכורה לי מהבית היא שאבא שלי היה קורא לי "שמש" כי היה אומר לי שאני זוהרת ומוארת כמו שמש. לבסוף 43 שנים אני גרה בישראל, וכל דורותיי גרים פה ואני מרגישה שעשיתי את הצעד הנכון לעבור לארץ ישראל.

הסיפור של סבתא – החיים בקווקז

בקווקז היו לי שלוש חברות ששמן: מרים (מאזרבזאן), לליטה (ארמנית), נטשה (רוסייה). היינו משחקות בגומי, קלאס וסבתא סורגת (משחק עם גומי בידיים הנראה כמו סריגה). בשעות הפנאי הייתי אוהבת לקרוא ספר. היה בית ספר אחד בסוונגאי ולא היה לו שם מפני שהוא היה בית הספר היחיד. בבית הספר למדנו חשבון, היסטוריה ,מוסיקה: למדנו לנגן על פסנתר, ספורט, אנגלית. במקצועות בבית ספר הייתי מצטיינת, למדתי טוב והייתי ילדה מאוד חכמה, אבל אף פעם לא קידמו אותי מפני שהייתי יהודייה. גם הילדים לא הסתדרו איתי בבית הספר בגלל שההורים היו מסיתים את הילדים נגדי בגלל שאני הייתי יהודייה. אם היינו עושים משהו לא בסדר או מפריעים, המורה הייתה מרביצה לנו בידיים. בבית הספר הייתה תלבושת אחידה, הבנות לבשו שמלה שחורה, צווארון לבן עם סיכה של כוכב ובתוכו לנין על השמלה (לנין היה נשיא של רוסיה), ואספנו את השיער לשתי קוקיות. והבנים לבשו מכנס שחור, חולצה לבנה והסיכה של הכוכב עם לנין. היינו יוצאים למסיבות רק בסוף השנה בשביל לסמל שסיימנו את השנה.

היינו מקבלים חופש בנובי גוד (חג של הרוסים), אני זוכרת מורה שהייתה מאוד טובה וחביבה, היא הייתה מלמדת אותנו שיעור היסטוריה והיא הייתה מורה ארמנית. היא הייתה המורה האהובה עליי מכל המורות מכיוון שהיא לא הייתה גזענית, היא אהבה את כולם באותה המידה וקוראים לה דילבראט ז'אפרוב. אהבתי את המקצוע ספורט מאוד, הייתי ספורטאית והייתי שחקנית כדורשת. זכיתי במקום ראשון בריצה. בנוסף אהבתי גם מוזיקה: הייתי מנגנת על פסנתר. בבית הספר לא היה לנו חדר אוכל אלא היו לנו דוכנים ושם היו קונים בורקס עם תפוחי אדמה (הנקרא אצלנו: פירושקי) ומאכל זה היה המאכל האהוב עליי. אכלנו גם הרבה ממתקים מאוד טעימים.

חקר תמונה

יש לי תמונה עם אחי הקטן משנת 1975 שיקרה לליבי. רצינו להגיע לארץ לעשות לאחי בר מצווה, וחודש לפניי הטיסה שלנו אחי חלה במחלת הצהבת. אמא שלי הייתה אחות בבית חולים בעיר הנקראת סומגאית, אז הזריקו לו זריקה ובתוכה תרופה האמורה לרפא את המחלה. במקום התרופה שמו לו רעל כי לא רצו שאנו נטוס לישראל – הוא לא התעורר מהזריקה ונפטר. בתמונה אני לבשתי גרביים מעל הברכיים עם סנדלים, חצאית וחולצה מכופתרת. אחי לבש חליפה לבנה עם פסים. האווירה הייתה שמחה שהצטלמנו, התמונה צולמה בסטודיו לצילום בסומגאית.

אהבה לבורא עולם 

בחרתי לספר על אהבה לבורא עולם, בחרתי את האפשרות הזו מכיוון שיש לי אהבה מאוד גדולה כלפי בורא עולם. זאת משום שכל מה אני מבקשת מתקיים ומתגשם בעזרתו, והוא גם צופה לנו את העתיד. כמו שאומרים: "הכל מגיע מהשמיים", כלומר כל מה שקורה לנו בחיי היום יום מגיע מבורא עולם, ועליו אנו צריכים כל יום וכל רגע להודות על כך, כי זה לא מובן מאליו שיש לנו דברים או שאין לנו דברים. לדוגמה: אני כל הזמן מבקשת מבורא עולם שאני ומשפחתי נהיה בריאים ותמיד נשמח בחלקנו ושנהיה מאושרים, שתהיה לנו פרנסה טובה ואהבה. וזה באמת קורה: אנחנו בריאים ושלמים, אנחנו שמחים בחלקנו ומאושרים כל רגע שאפשר, ותמיד מודים על הטוב והרע. בנוסף, כשאני ומשפחתי הולכים לבית הכנסת, בתפילה תמיד אני ומשפחתי מודים לבורא עולם על קיומנו ועל עזרתו ועל אהבתו אלינו ועל כל מה שהוא עושה לנו. משום שזה אף פעם לא מובן מאליו שאנו קיימים ועל כך אנו צריכים להודות לבורא עולם. בנוסף לכך כל בוקר אני מתעוררת ואומרת את תפילת "מודה אני": "מודה לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי את נשמתך בחמלה רבה אמונתך". תפילה זו מעצימה אותי ונותנת לי תחושה שבורא עולם שומר עליי ומגן עליי, ויש לי למה לקום בבוקר כי בורא עולם מחזיר את נשמתי בכל בוקר.

הזוית האישית

הנכדה אורן: במהלך העבודה הרגשתי שאני מתחברת לסבתא שלי מהשורשים שלה והילדות והכרתי אותה מצד אחר. חשבתי לעצמי איך הטכנולוגיה השתנתה מדור לדור, והילדות של היום יותר קלה משל פעם. למדתי על סבתא שלי שהיא מאוד אהבה את ארץ ישראל וכשהיא עלתה לארץ היא ישר אהבה את ארץ ישראל. אהבתי לשתף אותה במה קורה לנו כיום ואני בטוחה שהיא אהבה לשתף אותי בחוויות הטובות והרעות שלה ושמישהו סוף סוף שואל על העבר ומתעניין בו.

סבתא אורית: במהלך העבודה נהניתי לספר לנכדתי על הסיפורים שהיו לי בעברי משום שאף אחד לא שאל אותי קודם על עברי. דווקא תכנית זו עזרה לי להיזכר בילדות שלי, ונהניתי לספר ולהסביר לנכדתי על עברי ועל ילדותי, זה היה מאוד כיף.