אורות וצללים

מאת: חנה רוזנברג (קוז'ניק)

ארץ לידה: קפריסין - Cyprus

מנחה: עדי קרישר

שם המורה: שירה רבי

שם ועיר בית הספר: ישראל - Israel - גבעת שמואל - מורשת מנחם

תאריך פרסום: 22 במאי 2017

נושאי הסיפור: בית ומשפחה

סבתא חנה ואני (עדי קרישר)

ספר השירים שחנה רוזנברג כתבה

חייהם של סבתא חנה וסבא אליעזר

ילדותו של סבא אליעזר

סבא נולד להוריו, רחל ויהודה רוזנברג, בכ"ט בשבט תש"ח (1948) באיטליה, במחנה עקורים שהוחזק על ידי הג'וינט בעיר בארי שבדרום איטליה.

בספטמבר 1948 עלו הוריו לארץ באוניה "קסרתה" יחד עם בנם הבכור, יעקב, שהיה בן שנה וחצי, וסבא שהיה בן חצי שנה. סבתא רחל סיפרה שבמהלך הנסיעה באונייה מאיטליה לישראל הוא חלה בדלקת ראות קשה, היות ובאוניה לא היו תנאים מתאימים לילדים. עם הגעתם ארצה סבא אושפז בבית החולים בעפולה למשך שלושה חדשים. הוא שוחרר מבית החולים בלילה,וסבתא רחל לקחה אותו הביתה. מאחר ולא היה להם כסף למונית ועקב השעה המאוחרת, כששירות האוטובוסים כבר נפסק, הם נאלצו להישאר בתחנה כל הלילה.

בסוף שנת 1948 נשלחה המשפחה לרמלה. רמלה היתה עיר ערבית שתושביה ברחו ממנה מיד לאחר כיבושה, והבתים שנעזבו חולקו לעולים החדשים שעלו זה עתה לארץ אחרי השואה.

כעבור מספר שנים מכרו את הבית ועברו לבית מרווח יותר, והתווספה לו חצר גדולה ששימשה לחקלאות – לול תרנגולות, ערוגות של מיני ירקות, עצי פרי. והסתובבו בה חתולים רבים (אמא זוכרת עד היום את הבית ומשחקיה בחצרו). ברמלה נולד אחיו הצעיר של סבא, יצחק. לאחר שכל הבנים נישאו, עברו סבא וסבתא לעיר רחובות, שם חיו עד סוף ימיהם.

כשמלאו לסבא 3 שנים, הוא נשלח ל"חדר" ברמלה ביחד עם אחיו הבכור יעקב. שם למד עד שהחל את לימודיו בבית הספר היסודי "סיני". כשסיים את לימודיו עבר ללמוד בישיבת "שדה יעקב" שבגלגל, ומאוחר יותר עבר לישיבה בירושלים. כשהגיע לגיל 18 התגייס לצה"ל ושרת בחיל התותחנים.

לאחר השחרור החל לעבוד בתעשייה האווירית. הוא הכיר את סבתי, חנה, ולאחר תקופת היכרות נישאו בי"א באדר תשל"א, והתגוררו בגבעתיים. כשנתיים לאחר נישואיו נולדה אמא שולי, וכעבור 3 שנים נולדו להם תאומים שמואל (שמוליק) ז"ל ושמעון (שימי) יבלח"א.

סבא אליעזר למד באוניברסיטת "בר אילן" כלכלה וראיית חשבון. הוא עבד שנים רבות ככלכלן בכיר בסניף הראשי של בנק לאומי בתל-אביב, עד לפרישתו לגימלאות. מאז הוא מבלה זמנו בהרצאות, לימוד בישיבה ובעיקר בטיולים רבים, שכן סבא הוא מיטיב לכת ידוע שמשתתף בקביעות בכל הצעדות המתקיימות בארץ. סבא גם סיים את "שביל ישראל", אותו עבר עם חבר קרוב. סבא הוא צעיר מאד ברוחו. הדבר האהוב עליו ביותר הוא לקנות לנו ארטיקים, גלידות ושאר ממתקים, ולראותנו "זוללים" אותם בלי הגבלה…

ילדותה של סבתא חנה

סבתא חנה נולדה בשנת 1948 בעיר ניקוסיה שבקפריסין להוריה אסתר ויוסף קורז'ניק, בדרך לעלייתם ארצה. כשהאנייה הגיע לחיפה סירבו האנגלים להכניסם לארץ וגירשו אותם לקפריסין. לאחר הולדתה גרו כשישה חודשים בקיבוץ בקפריסין. התנאים בקפריסין היו קשים מאד. הם גרו באוהלים, היו סגורים במחנה ששימש כמו בית מאסר שסביבו גדרות גבוהים וחוטי תיל. אוכל אמנם היה שם אך לבוש לא היה, וככל פיסת בד שמצאו תפרו לבוש. השעמום והבטלה במחנה היו גדולים והאנשים העבירו זמנם בתעסוקות שונות, כמו רקמה, סריגה, עבודות פח וכו'. סבא יוסף עסק בסיתות אבני שיש, וביצירת כלי אוכל מאלומיניום ומפח.

סבתא היתה אחת מאלף התינוקות שנולדו שם. סבא יוסף, היה הבונה הראשון של עגלת הילדים במחנה וסבתא היתה התינוקת הראשונה שנסעה בעגלה, בזמן ששאר התינוקות נישאו על ידי הוריהם. הדבר עורר קנאה והתפעלות רבה מצד התושבים במחנה. העגלה אף צולמה והתמונה פורסמה מאוחר יותר בעיתונים בארה"ב ושימשה דגם לעגלות הילדים של אז. לצערם של כל בני המשפחה לא נמסרה לנו תמונה של העגלה למזכרת. בלילה בו הוכרז על הקמת מדינת ישראל, חגגו האסירים במחנה כל הלילה בשירה ובריקודים, והשמחה היתה רבה. כשמלאו לסבתא 6 חודשים עזבו את קפריסין בדרך לארץ. כשהגיעו ארצה התקבלו בחיפה בשמחה על ידי הסוכנות היהודית, וכל תינוק קיבל מתנה. הבנות קיבלו בובה, וזו הייתה הבובה הראשונה של סבתא. לאחר הגעתם שוכנה המשפחה בבאר יעקב, בתנאים ירודים וקשים. הם הגיעו לארץ ללא כלום, וקבלו צלחת, סיר, סכו"ם כדי להתחיל את החיים בארץ, מקום חדש ולא מוכר. לא הכירו את השפה, לא היו חברים אבל היו בני משפחה שעלו יחד עמם. לאחר עשרה ימי מגורים בבאר יעקב הם הועברו לבניין "קבע" ברמלה. זה בנין שננטש על ידי הערבים ושימש למגורים. סבתא חלתה במחלת ראות קשה. המשפחה פגשה חבר מעיירת המגורים של הוריה של סבתא, והוא דאג לה, לקח אותה לרופא וטיפל בה בביתו עד שהבריאה. סבא שיפץ בינתיים את הדירה הישנה והמוזנחת והתאים אותה למגורים. החיים בתחילת הדרך היו לא קלים, וסבא עבד קשה לפרנסת המשפחה. אחרי שלוש שנים נולדה לסבתא אחות דינה ז"ל (לצערנו נפטרה לפני 30 שנה ממחלת הסרטן). הבית ברמלה היה מבנה עם חצר. סבא יוסף גידל בחצר תרנגולות והיה להם שובך יונים. כל המשפחה, הדודים של סבתא, סבתא וסבא של סבתא, גרו באותו רחוב. שם הרחוב היה ר'14. לא היו מספרי בתים. כולם חיו כמשפחה אחת.

סבתא מספרת כי החיים ברמלה היו מאושרים. כולם שיחקו עם כולם, היה קשר לבני דודים. לא היתה תחרות, כי לכולם היה "כלום". לא היו טלפונים, לא היו מחשבים, לא היו משחקים אלקטרוניים, לא היו מכוניות, לא היתה טלוויזיה. היה רק רדיו שנראה כקופסת עץ, וכל המשפחה ישבה סביבו להקשיב לחדשות. לא היו תכניות שירים. אבל היתה הרבה אהבה, הרבה אחווה. שיחקו בתופסת, במחבואים, בקלאס, ובעוד משחקי חברה. הרחוב לא היה סלול. היתה זו סימטה מלאה באבנים ובחול. סבתא חנה זוכרת היטב את התקופה הזאת. ולדעתה זו היתה תקופה של אושר.

כשהייתה בת 6, עברה המשפחה לגבעתיים. החיים השתנו.

סבתא זוכרת שכשמלאו לה 8 שנים פרצה מלחמת קדש. היא זוכרת את אביה, סבא יוסף שגויס למילואים, את האזעקות והירידה למקל, והחזרה הביתה בהישמע ההרגעה. בהיותה בת 10 נולדה לסבתא אחות נוספת, נילי. סבתא החלה לימודיה בבית הספר "איילון" בגבעתיים. את לימודיה התיכוניים סבתא למדה בביה"ס "קלעי" בגבעתיים. לאחר שסיימה את לימודיה למדה מזכירות ומנהל והחלה לעבוד. תחילה עבדה כמזכירה באוניברסיטת בר-אילן. כשמלאו לסבתא 19 שנים פרצה מלחמת ששת הימים. סבתא מספרת שבאותה עת היה הקמפוס, שטח האוניברסיטה, ריק מתלמידים. המעבדות פונו מחומרים שונים ששימשו לעריכת ניסויים והוסתר במרתפים כדי למנוע התפוצצות. כמו כן היא זוכרת את החרדה ששררה בלב כולם וכן את רגעי העצב כששמעה על הרוגים מקרב מכריה. לעומת זאת היו גם רגעי שמחה כמו אלה לשל שכוחותינו כבשו את הכותל המערבי, וירושלים אוחדה מחדש.

סבתא פגשה בסבא ברמלה. סבא של סבתא חנה ׁׁׁ(סבא שמואל ז"ל) היה חברו הטוב של אבא של סבא אליעזר (סבא יהודה ז"ל). וכך נוצרה ההיכרות, שבסופה נישאו באדר תשל"א.

בשנת תשל"א נישאה סבתא לסבא, בשנת תשל"ג נולדה אמא שולי. כשאמא היתה בת 10 חדשים פרצה מלחמת יום כיפור. סבא גויס לצבא ולא לא היה בבית יותר משלושה חודשים. בגיל 3 לערך נולדו לאמא אחים תאומים שמוליק ז"ל ושימי יבלח"א.

בעשרים ושלוש השנים האחרונות עבדה כמזכירה רפואית בבית-החולים "איכילוב". היא היתה מגיעה לביתנו לפחות אחת לשבוע, מפנקת אותנו, עושה אתנו יצירות, שכן התחביב שלה הוא להכין שרשראות ותכשיטים מחרוזים. היא לקחה אותנו לבלות בביתה שבתות, כל נכדה לבד או בזוגות ומפנקת אותנו מאוד.

סבתא תמיד אהבה לכתוב שירים. מאז ששמוליק ז"ל נפטר היא כותבת בקביעות על הרגשות שלה ועל החיים. היא אף הוציאה ספר שירים. אך היא לא כותבת רק דברים עצובים, היא גם כותבת על אירועים משמחים, ברכות מיוחדות ולעתים מפנקת אותנו בשירים מיוחדים. לאחרונה פרשה לגימלאות ועכשיו יהיה לה זמן פנוי יותר להקדיש לנו.

סבא יוסף ז"ל מאור אהב לצור דברים, הוא השקיע לאחר שפרש מעבודתו, אז החל ליצור חנוכיות מנחושת ומברזל.

את חומרי הגלם היה אוסף מגרוטאות או היה רוכש בפרוטות בשוק הפשפשים. במשך השנים ישב מדי יום שעות רבות במרפסת הדירה בגבעתיים, תכנן מודלים ייחודיים ומיוחדים ולאחר מכן שלף את חומרי הגלם והחל לקדוח, לנסר, לרתך ולהרכיב עשרות רבות של חנוכיות.