מאגר סיפורי מורשת

אימי הייתה רחל ליאון ילידת ירושלים ונולדה בל"ג בעומר 1914 והייתה מורה

ואבי היה יעקב לוינזון יליד ירושלים ונולד בכסלו 1910 והיה בעל פרדסים וברבות השנים עסק בעבודה קהילתית ובקליטת עלייה.

אבי היה נכד לאחד ממייסדי פתח תקווה – משה צבי לוינזון – עשה תעמולה רחבה לעלייה לארץ. הוא ציווה לבניו לבל יהינו לנדוד לאמריקה. סבי – כלב דב לוינזון – היה במשך שנים ארוכות מורה ומנהל בית ספר "נצח ישראל" בפתח-תקווה.

כשהייתי בגיל שש, פרצה מלחמת העצמאות וזכור לי שפתח תקווה הופצצה על ידי מטוסים עירקיים. אני הייתי בבית הספר בזמן ההפצצה והייתה בהלה גדולה.

אבא שלי התנדב לפעולות הצלה ואמא שלי ואחותי הגדולה באו לקחת אותי מבית הספר.

לאחר מכן חווינו אירועים רבים של אזעקות והפצצות וכשסוף-סוף הסתיימה המלחמה שמחנו מאוד וחגגנו את יום העצמאות הראשון בשירה ובריקודים כל הלילה.

בביתי דיברנו עברית והוריי שוחחו ביניהם ביידיש כשלא רצו שנבין.

לבית בו גדלנו הייתה צמודה חצר ענקית שהיו בה כמה עצי תות רחבי צמרת וכל ילדי השכונה היו מתאספים בצל העצים ומבלים במשחקים את שעות אחר הצהריים.

שם אחותי- שרה על שם סבתי מצד אימי רחל.

שמו של אבי היה יעקב ושם אימי- רחל.

אבי היה נוהג לקנות לאימי מתנות שמצוטט עליהם הפסוק: "ויאהב יעקב את רחל"."

לבתי – מלי – קראנו מלכה על שם אמו של אברהם בעלי..

לבני האמצעי קובי- קראנו על שם אבי יעקב.

ולבני הקטן- יובל קראנו כך כי בשמו מופיעות אותיות שמו של אבי – יעקב לוינזון

לקרני נכדתי האמצעית קראו כך כי כאשר נולדה הבית התמלא אור, ופירוש השם קרני הוא קרן אור שלי.

כשהייתי בבית הספר היסודי הצטרפו לכיתתנו כמה עשרות תלמידים שהיו ניצולי שואת אירופה,

הם גרו במוסד "עלייה" כי הוריהם נספו בשואה.

הודרכנו לארח אותם בביתנו ולהיות להם חברים טובים ובאמת נשארתי חברה עד היום של חלק מהם.

לא היו אז סמארטפונים לא טלוויזיה ולא מחשב לכן היינו משחקים במשחקי חברה כמו למשל: מחבואים, תופסת, דג מלוח ועוד. הקשר בינינו היה ישיר.

בסוף שנות החמישים הגיע לארץ גל עליה גדול מארצות צפון אפריקה ואני, מיד עם שחרורי מהצבא עבדתי כמורה לילדי העולים בשדרות.

שדרות הייתה אז בראשיתה, העולים שוכנו במבנים ארעיים ובצריפונים, לא היו מספיק כבישים והכיתה בה לימדתי הייתה מבנה עץ גדול. בחורף היו שיטפונות, והדרכים לבית הספר היו מלאות בוץ. העברית של התלמידים הייתה דלה והוריהם בקושי דיברו עברית..

התגברנו על הבדלי התרבות ואט אט נסינו לסגל אותם למנהגי הארץ הזאת. עבדנו ימים כלילות בהכנת שיעורים, ציורים ותמונות כדי לחבב על הילדים את לימודי הקריאה והחשבון. היו שם ילדים חכמים ומבריקים שאהבו ללמוד' וספגו אל תוכם את ארץ ישראל. הרגשתי שעבודתי חשובה ושאבתי מכך סיפוק רב.

 הסיפור של אורה קלמנוביץ

תשע"ו   2016