מאגר סיפורי מורשת

שמי אורה אוזן – בנאדרת. נולדתי בטורקיה בשנת 1942. בשנת 1948, חודש לאחר שאבי נפטר, עלינו לארץ מטורקיה. עלינו יחד אמי,סבתי מצד אימא, אחיי ואחותי. הייתי אז בת חמש. אמי סיפרה לנו שהיה אסור עלינו לעלות לארץ ושהבריחו אותנו לארץ דרך סירה, ממנה עלינו לאנייה. אבי לא זכה לראות את ארץ ישראל: הוא מת מהתקף לב, בפטירתו היה בן 42.

אני מבקרת את קבר אבי בטורקיה

הגענו לנמל חיפה עם אנייה, עמדנו בשורה כל העולים והתחילו לרסס אותנו יסודי יסודי, מכף רגל ועד ראש. אחר כך הביאו משאית ושמו אותנו במשאית עם עוד הרבה אנשים והיה צפוף, לא ידענו לאן הגענו ולאן אנחנו נוסעים. לקחו אותנו לאוהלים בחיפה ואחרי שלושה חודשים לקחו אותנו במשאית לבית שאן כי אמי ראתה שכל הטורקים הלכו לבית שאן, היא לא ידעה עברית אז היא החליטה ללכת איתם לבית שאן. ירדנו מהמשאית ואמרו לנו שכל אחד יכנס לבית שהוא רוצה. הערבים בבית שאן ראו אותנו ואת היהודים שעלו, ואז הם לקחו את החפצים שלהם וברחו לירדן.

כשהגענו לארץ אחי היה בן 3 חודשים ועדיין ינק מאימא שלי. אימא שלי יצאה לעבוד בשתילת עצים 12 פעמים בחודש כי היינו שש נפשות במשפחה. המנהל של אימא שלי ראה שנוזל לה חלב מהחזה, משום שהיא מניקה, ואמר לה ללכת הביתה. המשמעות אז ב"ללכת הביתה" היה פיטורים. אימא שאלה אותו 'מה היא עשתה לא בסדר', הוא ענה לה שתלך להאכיל את אחי ואז שתחזור לעבוד. אימא שלי פחדה שיפטרו אותה. כל האוכל היה לפי כמות האנשים במשפחה והכל היה מצומצם, אז אימא ואני נסענו לנצרת והיינו קונות את כל מה שהיה צריך. את האוכל היה צריך להחביא באוטובוס כי היה אסור לקנות, כך שהייתי מחביאה את הקניות מתחת לספסל והיינו מכסות את זה כי אם לא, היו לוקחים לנו את זה ואמי פחדה שייקחו. כשבאה הביקורת חייכתי למבקר והוא שפשף את ראשי, לאחר הליכתו אמי נשמה לרווחה. בגיל 12 עבדתי בחקלאות כדי לעזור לאימא שלי. לאחר כמה שנים אימי חלתה, כשנסענו מבית שאן לעפולה נכנס לה משהו לעין ובשנת 1952 היא התעוורה בעין אחת. כשנפתח סניף הדואר אצלנו לקחו את אמא שלי שתנקה את הדואר ועזרתי לה. אז היה זוג אשכנזים בשם יידישליס והם פתחו חנות גלידה ולקחו את אמי לעבודה, והלכתי איתה. הלכתי עם אמי לכל מקום ולא חשבתי על הלימודים. חשבתי על האחים שלי, על אימא שלי ועל סבתא שלי. מנהל הדואר ביקש מאימא שלי שהוא ייקח אותי והם יעזבו את בית שאן. גם קצין המשטרה ביקש זאת וגם הזוג שפתח את הגלידריה ביקש זאת. אבל אמי סירבה ואמרה: "תוציאו לי את העין, אבל אל תיגעו לי בילדים."

גדלנו,התרגלנו לבית שאן, היו לי הרבה חברים שבאו אליי הביתה. הבית שלנו תמיד היה פתוח ואימא הייתה עוזרת לחברים, היינו מעטים אבל כמו אחים. היינו טורקים ומעט משפחות של תימנים, היינו כמו משפחה, כולנו ביחד, היו חיים טובים. אחר כך התחילו לעלות משפחות של מרוקאים, ובודדים של אשכנזים. חלקם התחברו אלינו ישר וחלקם לא, אבל הרוב – היינו ביחד.

בילדותי התחפשתי לחיילת בפורים

הכרתי בחור נאה שבא מהדרום ועלה מטוניס. הוא היה גרוש פלוס ילד, הוא נפרד מאשתו כי היא בגדה בו. בהתחלה כשהכרתי אותו היו בעיות עם אימא שלי כי הוא היה שונה והם לא הכירו עדות אחרות. בסוף התחתנו, כשאני הייתי בת 16 והוא היה בן 20. לפני שש שנים הוא נפטר. כשהייתי בת 18 נולדה לי ילדה, כשבתי הייתה בת שנה עברנו לאבן מנחם, המושב נפתח באותה השנה והייתי בהריון בחודש שביעי. אחרי חודשיים נולד לי בן, הוא היה הבן הראשון במושב. לפניו נולדו במושב עוד שלוש בנות, אחריו נולד לי עוד בן ואז עוד בת ואחריה עוד בת. הילדים גדלו והיו בת מצוות ובר מצוות וצבא וחתונות. היום אני אימא לחמישה ילדים, סבתא ל 16 נכדים וסבתא רבתא לשבעה נינים מתוקים.

הזוית האישית

שוהם: נהניתי להקשיב לסיפור של אורה היא ריגשה אותי במובן מסוים שגם כשהיה קשה היא עדיין עזרה לאימא שלה, האכפתיות שלה למשפחתה ריגשה אותי כי היום זה לא מובן מאליו. אורה הראתה לי הרבה מעבר רק לפעילות וגרמה לי להרגיש כאילו אני מדברת עם סבתא שלי.