מאגר סיפורי מורשת

השנה היא שנת 1962, ילד בכיתה ה' אשר למד לרכב על אופניים ללא גלגלי עזר, מלא התלהבות כמו כל ילד בגילו. התלהבות זו מרכיבה מרובה על אופניים לא פעם גרמה לילד ששמו אבי הרבה בעיות הן על גופו, פציעות ושריטות ובעיות עם אנשים אשר ניזוקו ממנו במסגרת הרכיבה בשכונת היהודים בעיר איסטנבול. כל דמי הכיס המועטים שקיבל הוקדשו לשכירת אופניים.

אביו של הילד היה איש חולה מאוד אשר לקה בשבץ מוחי שלא החלים ממנו באופן מוחלט ולכן בשל היותו נכה ותלוי בתרופות ,המצב הכלכלי בבית היה לא נוח (וזה בעדינות יתרה). כאשר פנה אבי להוריו בבקשת רכישת אופניים שכל כך רצה הוא נתקל בסירוב מנומק מאביו. הברירה  הייתה או לקנות אופניים במחיר משכורת חודשית של האב ולוותר על אוכל ותרופות אשר רק יחמירו את מצב המשפחה לכן אבי נאלץ לוותר עליהם אף על פי שהוא מעולם לא ויתר על ההנאה לרכב על אופניים.

החיים ללא אופניים ומצב כלכלי לא מבריק בבית הוריו לא פעם גרמו לו לחוש ייאוש ואף דיכאון מההווה שבו היה שרוי ובכלל מהעתיד שמצפה לו.

כמו שקורה בהרבה סיפורים של אלף לילה ולילה לאבי נכונה הפתעה מכיוון שלא ציפה לה וזה קרה בשנת 1963 כאשר הוקרן הסרט אקסודוס.

סרט המתאר את מלחמת העצמאות וההתארגנות של היישוב היהודי בקיבוצים וביישובים שיש בהם הרבה נוער.

הוריו של אבי כמו כל יהודי בגולה רצו לראות את הסרט יחד עמו, הסרט היה מאוד מרגש ואבי כילד התמקד בעוד נושאים שהוצגו, הנוער  החברות ואיך לא האופניים שהיו לכל הצעירים.

כעבור שבועיים הגיע לביתם שליח העליה מר אברהם דנון על מנת להציע לאבי ולהוריו לשלוח אותו לארץ במסגרת עליית הנוער, תהליך שבו נקלטים בפנימייה ולומדים בה.

אבי היה בין 12 וחדור התלהבות מאשר ראה בסרט, השליח של הסוכנות לא היה צריך להתאמץ הרבה כדי לתאר את החיים בארץ ,אבי כבר היה די מעודכן בעקבות הסרט שעוד ישנה את חייו.

תשובתו של אבי הייתה מאוד נחרצת; אני מוכן לעלות לארץ אולם יש לי שני תנאים במצטבר (שני התנאים חייבים להתקיים כל אחד בפני עצמו).

תנאי ראשון: לאבי יהיו אופניים.

תנאי שני: המקום בו אבי ישתכן, או הפנימייה אליה יופנה תהיה בסביבה שיש בה ים.

שליח הסוכנות הביע תמיהה מהתנאים ואף שאל אתה מבטיח לא לבקש לחזור להורים? אחרי השתהות קלה שליח הסוכנות אמר, עשינו עסק תן יד ומחר בבוקר באו עם ההורים לשגרירות ישראל לצורך מילוי הטפסים. אכן כך היה כל תהליך הרישומים הסתיים בימים מועטים ואבי המתין לקבלת ההודעה על הנסיעה לארץ.

ביום 7/7/1963 אבי המריא לארץ עם עוד שני ילדים במטוס אל על והתקבל על ידי שליחי עליית הנוער בשדה התעופה לוד (בטרם הוסב שמו לבן גוריון) ואלה הסיעו את אבי ועוד נערה לפנימייה בשם כפר הנוער הציוני ניצנים, פנימיה יפה ואיכותית השוכנת בין אשדוד לאשקלון וממוקמת במערב מישור החוף סמוך לחולות ולים. אבי הגיע לפנימיה, הנוף הראשון אליו נחשף היה חוף ים באופק, וברכת שחיה במרחק של כמאה מטר מהמצודה בה שוכן. כילד שיודע שידע מה טוב לו שמח על קיום תנאי האחד מהתנאי העלייה.

במהלך השהייה שפנימיה אופניים לא קיבל אם כי מדי פעם ידע להשיג אופניים מאשתו של מרכז המשק (פנימיה חקלאית) לוץ את האופניים תמורת עבודות גננות בשעות אחרי הצהריים כאשר לוץ ישן את שנת הצהריים שלו. אכן התנאי העיקרי לא התקיים אולם בפנימיה זו קיבלתי דברים הרבה יותר טובים וערכיים מזוג אופניים ואלה עשו את אותי למה שאני.

קיבלנו ערכים של עבודה, לימודים, כיבוד הזולת והחשוב ביותר זהות יהודית ואהבת המורשת בארץ ישראל. היום כהורה וכסב לנכדים יש לי הרבה אהדה לילדים ונוער שרוכבים על אופניים וכפיצוי על מה שלא זכיתי, דאגתי שלכל ילדי יהיו אופניים ואף לימדתי אותם לרכב ללא גלגלי עזר…בצורה קנאית ביותר. ולכן קראתי לסיפור…אופניים בעלייה תרתי משמע, הן אופניים שהובטחו בעליה לארץ והן לרכב על אופניים בעלייה, פעילות מאתגרת כמו שלי היו חיים מאתגרים בארץ בעקבות האופניים.

הזוית האישית

היה לי מרתק לשמוע את סבא מספר את סיפוריו המעניינים.