מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אוסף הבולים של אבי, אבשלום שפירא ז"ל

ברכה דנוס בספרית בית ספר ניל"י
ברכה בנערותה
חוויות ילדותי במושבה זכרון יעקב

אבי, אבשלום שפירא ז"ל, נולד בשנת 1901 בשפייה.

תמונה 1

משפחתו נמנתה עם מייסדי היישוב הקטן. לאחר מס' שנים מהקמת שפייה, הפכה להיות כפר התיישבותי, מוסד לבני נוער, והמשפחות המייסדות עברו לזכרון יעקב.

משפחות זימנבודה, תשבי, וייספיש, שפירא ועוד. ההורים שלהם הקימו למעשה את שפיה עד שהכפר הפך למרכז הנוער.

אבשלום, אבי, סיים את המחזור הראשון העברי בבי"ס מקווה ישראל. היה איכר חרוץ ואינטלקטואל ידוע בזכרון יעקב. אבי היה ידוע בקרב צעירי המושבה, בני הנוער, כאספן בולים בין לאומי ונהרו אליו, ואל ביתנו, הילדים והנערים  כדי לקבל השראה על הנושא ואף כדי לקבל ממנו בולים במתנה. היו יושבים על הרצפה בביתנו, מסביבו, ושומעים בשקיקה את סיפוריו על אוסף הבולים העשיר שלו וכן אוסף המטבעות. הוא גם נהג לחלק להם בולים מהאוספים שלו.

אוסף הבולים עבר במשפחה וטיפלו בו כמו תינוק, אולם עם מותו של אבי, נפגם האוסף היקר והוזנח. לכל הנכדים במשפחה היה נוהג לתת אלבום עם בולים, מאחר והיה חבר בשירות הבולאי הישראלי, בנוסף, היה בקשר עם אספנים מאנגליה כך שהיו מחליפים ביניהם בולים מישראל ומאנגליה. רובו הגדול של האוסף היה בולים של בית המלוכה האנגלי.

זכור לי, שבמרתף הבית היו שקים עם בולים שנשלחו מאנגליה, עם תמונות של בתי המלוכה האנגלים. מתוכם היה מחלק אבי בולים לנערי זכרון יעקב. לפני שנים, נפגשתי עם מס' חברים מבוגרים בני גילי שהיו נוהגים לבוא לביתנו ולקבל מאבי בולים ולשמוע את סיפוריו. החבר דיבר בגעגועים על מפגשים אלו וגם התוודה בפניי שכאשר היה אבי מסב את פניו לאחור, היו גונבים לו עוד כמה בולים מהשקים…

אבא היה איכר ששלט בעברית, אנגלית, רוסית, יידיש והיתה לו חיבה גדולה וכשרון גדול לשפות. בתקופה מסויימת חי עם אמי בדרום אפריקה (זמבייה דאז) ושם היה ידוע כאיש הלבן שמתרגם שפות. מאחר ולכל כפר היה הניב שלו, ואבי קלט את כל הניבים, היה מתרגם עבור המקומיים לשפת המקור שלהם.

ביתנו נבנה ע"י סבא יהושע והוא נמצא בדרך ליקב. המשפחה היתה דלת אמצעים, כמו כל המשפחות בתקופה. בשל המצב הכלכלי הקשה, אחיו הבכור של אבי, דוד (David), נשלח לדר' אפריקה לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. לאחר כמה שנים גם אבי ואמי הצטרפו אליו בעבודה בדר' אפריקה.

תמונה 2
           בחג פורים, אני עם אחי מייקל ואחותי הלן.

סיפור ילדות נוסף שאני זוכרת, עוסק בדלות הבגדים והנעליים שהיו אז מנת חלקם של משפחות רבות. אבי סיפר לי שלילדים בארץ היה זוג נעליים אחד שעבר מבן לבן ומילד אחד לשני. כשאבי למד בבית הספר, היה הולך יחף ואת נעליו נשא על כתפיו כדי לא לפגום בהם ועל מנת לשמר אותם.

גם בחתונת הוריי, נדרשה אמו למצוא חולצה לבנה ולשם כך "גוייסה" לבנה חולצה של אחד מאחיו הבוגרים. היתה חולצה לבנה אחת לכל הילדים והשתמשו באותה החולצה לאירועים השונים. בכלל, לא היינו חוגגים אירועים רבים, כי המצב הכלכלי לא היה טוב, אולם חגיגת בר המצווה של הבנים היתה האירוע היחיד שעליו לא ויתרו. אמי טרחה שבועות קודם באפיית עוגות ומאכלים מיוחדים לחגיגה של אחי והיתה שמחה גדולה מאוד. התפילה בבית הכנסת, הקרובה שהגיעה מחיפה, האירוח היפה מעשה ידיה של אמי. זהו אירוע המותרות היחיד שזכור לי. לא חגגו ימי הולדת ולא מסיבות אירוסים אבל בר מצווה – כן.

זיכרון ילדות נוסף שיש לי, הן הנסיעות לטנטורה (היום חוף דור) לרחוץ "בים הגדול". נהגנו תמיד לנסוע בכרכרה עם סוסים לים. באחד הביקורים היה ים סוער מאוד. הצטרף אלינו באותו היום, בן של חברים שלנו, אביגדור קפלן, והוא ואחי, מרדכי (מייקל) שפירא, נכנסו לים וכמעט טבעו היות ונכנסו למערבולת. אבי רץ מיד בסערה למים ומשה אותם . מאז המקרה נמנע אבי להגיע לים.

החוויה לנסוע עם הכרכרה והסוסים היתה נפלאה וטבעית, כמו גם הנסיעות בכרכרה לבנימינה לבקר חברים של אבא, או כשהיה מביא אותנו בבוקר לבי"ס ניל"י ללימודים.

תמונה 3
            בחג שבועות – ריקוד עם הטנא בגן טיול

תמונה 4

החיים החברתיים שלנו כילדים באותה התקופה היו בחיק הטבע: שחקנו בשדות, בגנים, ביערות, בחורשות. שחקנו משחקי חוץ בלבד: קלאס, מחבואים, א"ש לילה, תופסת. אהבנו את הטבע ושם בילינו את מרבית זמננו. המקום האהוב עליי היה השכונה שכיום מוכרת כנווה הברון. בזמנו היה שם שדה רחב ידיים ולשם נהגנו ללכת למפגשים . זה היה די רחוק מהבתים שלנו. גם בהר שליד מלון "אלמה" היום.

בשבתות נהגנו ללכת עם אבי לקטוף פרחים: כלניות, צבעונים, רקפות. אז לא היתה מודעות להגנה על צמחי הבר והם מילאו את ארץ ישראל היפה. היינו חוזרים לבית עם זרי פרחים צבעוניים.

תמונה 5
                            אני וחברתי נירה גולדברג

מפגשים חברתיים נוספים התקיימו מול בית הכנסת הגדול במושבה, בחגים וערבי חג. כולם התכנסו לתפילה בבית הכנסת והנוער היה בחוץ ממתין לסיום. רב המשפחות היו יהודיות מסורתיות ששמרו על השבת, ארוחות שישי עם קידוש והקפידו לקיים החגים כהלכתם.

אפיזודה נחמדה נוספת שזכורה לי מהווי המושבה זכרון יעקב, היא משעות 4-5 בבוקר כאשר עדר הבקר היה ממתין לרועה הצאן שאסף את כל העדרים מכל המשפחות והוביל אותם למרעה לאכול. זה היה מראה מלבב, כמו גננת שאוספת את ילדי הגן לטיול. בשעה 4 אחר הצהריים, היה הרועה מחזיר את העדרים וכל עדר ידע בדיוק לאיזו חצר להיכנס. אנחנו היינו מחכים להם אחר הצהריים וצופים בחזרתם לחצר הבית ולרפת. לכל משפחות המייסדים היתה חצר אחורית ובה לולים, גינה עם עצי פרי ובקר.

זיכרון נוסף קשור למוצאי חג הפסח ולאחר "ימי המצות". היינו נאספים, הילדים, ליד דוכן הפלאפל היחיד שהיה במושבה וקונים חצי מנה פלאפל בפיתה וזו היתה חוויה נפלאה וטעם נפלא לחזור סוף סוף לטעמו של לחם.

ספר הזיכרונות היה מנהג אהוב במיוחד. בדרך כלל בכתות ה', ו' נהגנו לברך איש את חברו בכתיבה בספר הזיכרונות. אני קניתי את הספר וחבריי לכתה ולשכבה כתבו לי בו ברכות.

תמונה 6
תמונה 7
תמונה 8

הזוית האישית

ברכה השתתפה בפרויקט "שבעים סיפורים" שהתקיים בבית ספר ניל"י בזכרון יעקב, והעלה על הכתוב סיפורם של בני משפחות המייסדים של המושבה.

מילון

השירות הבולאי הישראלי
בזמנו הרבה אנשים היו אוספים בולים ומי שהיה לו מנוי בשירות הבולאי היה מקבל חוברות של בולים חדשים שזה עתה הודפסו ע"י דואר ישראל.

ציטוטים

”החיים החברתיים שלנו כילדים היו בחיק הטבע. “

הקשר הרב דורי