מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ברעננה בשנת 1939 להוריי יעקב ושרה שגיא

 

למדתי בבית הספר היסודי "מגד" על שמו של אחד המורים שלי משה מגד, אבא של הסופרים המפורסמים. למדתי בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל " במגמת מסגרות ועבדתי בעבודות נפחות.

 

התגייסתי לצנחנים ליחידה 890, הייתה תקופה שקטה בארץ בין השנים 1957 עד 1960, ברצוני לספר על שירות מילואים מיוחד שהיה עבורי בנקודת זמן היסטורית, המצב התחיל להיות מתוח אז פרצה מלחמת ששת הימים, גויסתי והכינו אותנו לצניחה בסיני באזור אל עריש, מאחר שברגע האחרון היה שינוי בתכנית, קיבלנו הוראה לעלות לאוטובוסים ולנסוע ללא אורות, הכיוון היה מזרחה הבנו שזה לכיוון ירדן…

 

הארץ הייתה בחשכה מוחלטת, האוטובוסים פנו לדרום ירושלים הגענו לשכונת בית הכרם. הייתה זו שעת לילה….. המפקדים הבכירים שלנו יצאו לתצפית ואנחנו המתנו בשכונת בית הכרם, דקות ספורות אחרי שהגענו אנשי השכונה יצאו עם קפה עוגות כריכים בקיצור… כל מה שהיה במקרר. הגיעו המפקדים שלנו… נסענו עד מאה שערים ומשם התחלנו ברגל עד רחוב הנביאים, שהוא הגבול עם ירדן. השמים היו מוארים וקולות הנפץ נשמעו מכל עבר נצמדנו לשורת הבתים לאורך הגבול עד שקיבלנו הודעה לפרוץ את הגבול, הגדרות היו בעומק של כ: 200 מטר השתמשנו בבונגלורים ופרצנו את השטח הממוקש שנקרא בזמנו: שטח ההפקר.

המשכנו עד רחוב דרך שכם שמגיע מצפון עד העיר העתיקה. הבתים לאורך הצד המערבי של הכביש היו צמודים לשטח ההפקר בכל 100  מטר הייתה עמדה מבוצרת של הלגיון הירדני. החיילים הירדנים לא הרגישו בנו בתחילה וכשגילו זאת היינו במצב של תקיפה של המוצבים שלהם הם בחלקם חוסלו ובחלקם ברחו לנו היו הרבה פצועים ואף אפילו הרוגים. הקטע הקשה ביותר הייתה שסמטה שקיבלה את השם "סמטת המוות", כתוצאה ממותם של מספר לוחמים. טנק שהגיע, ירה לעומק הסמטה מספר פגזים.  כך חוסלה העמדה הבעייתית.

 

בשלב הזה נשארנו מעט מאוד לוחמים כשרים לפעילות היתר היו, לצערי, רק הרוגים ופצועים. ואז החליפה אותנו פלוגה אחרת ואנחנו נשארנו בצומת של מעבר רוקפלר. מעבר זה היה הדרך היחידה לכניסה בין ישראל לירדן. הקרבות המשיכו עד הערב ואנחנו נשארנו במקום לאבטחת הצומת. למחרת בבוקר ראינו אזרחים ממערב העיר חוצים את השטח המפורז על מנת לגנוב מבתי הירדנים שברחו בלילה מפחד המלחמה. מיד הקמנו סיורים על מנת למנוע שוד וביזה של אזרחי ירושלים מבתי הירדנים . ואז קרה מעשה חמור ביותר! הגנבים ראו שאנחנו מונעים מהם מלעבור ולגנוב והחלו לשלוח ילדים שיסתננו ויגנבו בשבילם. כשבעה ילדים עלו על מוקשים בשטח ההפקר בניסיון לעבור אל הצד הירדני.

 

למחרת קיבלנו הודעה שעלינו להצטרף למלחמה ברמת הגולן. הקמנו אנדרטה לזכר חברנו שנהרגו בפריצה לירושלים. עשינו טקס עם קריאת קדיש. באמצע הטקס שמענו פיצוץ מכיוון מערב וראינו ענן אבק. רצתי לכיוון הפיצוץ וראיתי אדם שוכב בשטח ההפקר בין המוקשים. החלטתי להיכנס לשדה המוקשים, התקדמתי תוך דריכה על משטחי סלע בלבד. האדם ששכב היה פגוע קרסול. הרמתי אותו על הגב והתחלתי לחזור מהכיוון שהגעתי ולהפתעתי, הפצוע ביקש שאקח את הקיטבג עם הציוד שגנב (ממש חוצפן!) הוצאתי אותו משדה המוקשים והשלכתי אותו לבית החולים באוטו שעבר קרוב . חזרתי למקום הטקס וחברי אמרו: "שאני חמור גדול" ושיכולתי להיהרג בגלל גנב קטן. הגיעו אוטובוסים ועלינו לרמת הגולן . עד היום עומדת האנדרטה שהקמנו לזכר הנופלים בצומת הקונסוליה האמריקאית.

 

סיפור נוסף, מספר על המפגש הגורלי שלי עם אחד מהמורים האהובים לחינוך גופני, עבדתי בבית ספר כמורה לחינוך גופני. לצערי, ולצער כל עם ישראל, התרחש האירוע הטראגי באולימפיאדת מינכן. זאב פרידמן, מורה לחינוך גופני, היה אחד מההרוגים. מנהל בית הספר שבו לימד זאב פרידמן ביקש ממני שאמלא את מקומו. הרגשתי קושי רגשי  ועצב. זאב פרידמן היה מורה אהוב על כל התלמידים ולהחליף אותו היה קשה מאוד…..על חזית האולם בניתי ממתכת את הסמל האולימפי: לפיד זיכרון המנציח את שמו של זאב, פסל לזכרו של זאב פרידמן ז"ל שנרצח באולימפיאדת מינכן והיה בין י"א הספורטאים שנרצחו.

בשיחה עם התלמידים החלטנו לעשות מרוץ רחובות על שמו של זאב פרידמן. כמו כן, החלטנו לקרוא לאולם הספורט של בית הספר ע"ש זאב. בתום המירוץ, ערכנו טקס לזכרו של זאב בהשתתפות הוריו שמאוד התרגשו מהמעמד ומקריאת שמו של האולם ע"ש בנם. בתום הטקס הם שאלו אותי: אם אני מוכן לתת הצעה לפסל בחזית אולם האימונים של זאב, בקריית חיים. הסכמתי… והצעתי התקבלה.

 

"אל עריש (ערבית ??????) היא עיר בצפון חצי האי סיני לחוף הים התיכון, סמוך לשפך ואדי אל עריש. העיר נמצאת כ-47 ק"מ מערבית לרפיח, ו-344 ק"מ צפונית-מזרחית לקהיר. לפי הערכות, בשנת 2006 מנתה אוכלוסייתה 141,595 בני אדם, ביניהם פליטים פלסטינים. בשנים האחרונות הפכה העיר ליעד תיירותי מבוקש….במלחמת ששת הימים הגיעו כוחות צה"ל בפיקודו של האלוף ישראל טל (טליק) אל העיר עוד ביומה הראשון של הלחימה, 5 ביוני 1967". ויקיפדיה

תשע"ו, 2016