מאגר סיפורי מורשת

אוכל, משפחה ואהבה

שמי שולמית, מקור שמי הוא מהתנ"ך. נולדתי בערב ראש השנה בשנת 1946 במרוקו למשפחת סבג. משפחה של צבעי עורות.

כילדה בכורה במשפחה לעוד 3 אחים, קיבלתי יחס שונה, כי אני הייתי הבוגרת והאחראית. גדלתי במרוקו, הייתה לי ילדות נורמטיבית, עד פטירת אבי ז"ל, כשהייתי בת 14, בשנת- 1960. גרנו בקומה ראשונה בבניין קומות. ממש קרוב לנמל. בבית חיינו 7 נפשות בסביבה מעניינת מאוד.

עליתי לארץ בשנת 1962 בגיל 16, עם אימי ו-3 אחי.  הגענו ישר לאופקים בלי שנכיר את המקום.  לאמא שלי היה אח בחיפה והורים בבית שמש. אך אף אחד לא שאל אותנו היכן אנו רוצים לגור  ואפילו לא הקשיבו לבקשות שלנו.

המעבר לא היה פשוט. הגעתי לארץ שבה מדברים עברית ואיני מבינה מילה כי בבית דיברנו רק צרפתית וגם בבית הספר למדתי בצרפתית. נשלחתי לאולפן לעברית בבית ספר גננות בפתח תקווה. ולאחר מכן לבית ספר הדסה נעורים בכפר ויתקין. היה לי קשה המעבר לפנימייה כי הפרידה מהמשפחה הייתה קשה לי אבל לפחות סיימתי את הלימודים. בצבא לא שירתי אך הייתי במילואים  חודשיים או שלושה בגוש מגן בתור שלמת ומדפיסה. חוויתי בארץ את מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים וכל מלחמת ההתשה מסיני עם בניית קו בר לב עד הצפון בבקעה.

מקום העבודה הראשון שלי באופקים היה במפעל טקסטיל "אופ-אר". עבדתי בתור חשבת שכר ידני ונהניתי מהעבודה. ממקום העבודה הזה יש לי הרבה זכרונות טובים כי בזכות "אופ אר" החל סיפור האהבה שלי. הכרתי את בעלי במסיבת חנוכה באופקים במועדון של מרכז הנוער שהיה אז  בצריפים. מסיבה שארגן מפעל "אופ אר" לעובדים שלו. בעלי היה אז דון ז'ואן נאה ביותר ומסתבר ששמעתי עליו הרבה סיפורים מאחותו ז"ל. עבדתי איתה יחד במפעל "אופ אר" וכל בוקר בדרך לעבודה היינו הולכות יחד לעבודה ומפטפטות הרבה ובעיקר היא סיפרה לי סיפורים עליו. כשהגעתי למסיבת החנוכה הוא היה שם אך לא היכרתי אותו. למזלי הטוב מצאתי חן בעיניו  והוא הזמין אותי לרקוד אתו ובין ריקוד לריקוד שאל אותי שאלות ואני שאלתי לשמו.

כשהציג את עצמו כ"פרונסואה " נתתי צעקה ושאלתי אותו "האם אתה פרונסואה המפורסם?…" וכך התחיל סיפור אהבה והרומן בינינו. האמת הוא היה חתיך עם עיניים טובות וחיוך שלא נגמר. הוא היה עובד במשמרות במפעל "אופק טקסטיל" ליד המפעל שעבדתי בו. היינו חברים במשך שנה ונישאנו בתחילת  שנת 1967..

אני הייתי בת 21 ובעלי ז"ל היה בן 29. החתונה נערכה באופקים בבית התרבות שהיה ממש חדש.

בימים ההם בין יוצאי מרוקו ליוצאי טוניס לא שררה אהבה במיוחד. בהתחלה לא הבנתי. כי שנים לא הייתי באופקים ולא ספגתי את האווירה שהייתה. אבל האהבה מנצחת את כולם. בעלי הוא בן העדה התוניסאית ואני בת למשפחה מרוקאית. היו המון פערים והיה קשה לי להתרגל למאכלים התוניסאים.

רכשנו דירה- שעד כה אני גרה בה, אך גרנו זמנית אצל חמותי עד לשיפוץ הבית. עבורי זה היה הלם של מאכלים. לא הייתי רגילה לכל המאכלים והתבלינים של העדה של בעלי כי לא הכרתי את הטעמים. הייתי מידי יום אוכלת אצל אמא שלי.

הזמן עבר וחל מהפך. לאט לאט התחלתי לטעום את האוכל ולהבין שהשד ממש לא נורא ואפילו האוכל טעים. היום אני יכולה לומר שאפילו אני ו- 3 ילדי אוהבים את האוכל האותנטי של חמותי הוא האוכל המועדף עלינו. יחד עם זאת אני מקפידה לשמר את כל המסורות של העדה התוניסאית וכל מיני אירועים השייכים לעדה. לדוגמה סעודת יתרו, בסיסה ומאכלים של ערבי חג. לפני כ- 5 שנים בעלי נפטר לאחר שהיה חולה וזה היה משבר גדול בחיי. גם לאחר מותו אני ממשיכה לבשל את האוכל האותנטי המיוחד המקרב בין לבבות כולם. 3 ילדי ו-8 נכדי נהנים מהאוכל  ומהמסורת שאני מקפידה לשמר. וכך אני נהנית מהאהבה שלי.

הזוית האישית

רגעי איכות עם רואי הנכד האהוב