מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בטורקיה

למדתי בבית ספר יהודי עד שעלינו לישראל.

 

 

בית ספר טורקי היה בית ספר ללא תשלום. בית ספר יהודי לא היה של המדינה, והיה צריך לשלם בשביל זה. העשירים היו משלמים את זה (שכר לימוד). מי שלא היה לו כסף לשלם, הסוכנות היהודית הייתה משלמת. למדתי בבית ספר אליאנס לבנות. לא כל המורות היו יהודיות. היינו חייבים לבוא לבית הספר עם תלבושת אחידה עם צווארון לבן. המורות היו קשוחות ותלמיד שלא בא מוכן עם השיעורים, בלי להתחשב, היו מצליפים לו על הידיים עם  סרגל. היה לנו מורה לעברית לצרפתית וכמובן חשבון וכתיב בטורקית.

 

עלינו לארץ 6 נפשות בחורף של תחילת שנת 1949. עליתי עם אבא ואימא שלי, אחותי הקטנה שהייתה בת שנתיים, אחי שהיה בן עשר.

איתנו היתה גם סבתא מבוגרת, ואנוכי בת החמש עשרה. שטנו על הים באניה מטורקיה עד לישראל.

ההפלגה ארכה שלושה שבועות. כאשר בתכנון, היינו צריכים להגיע לארץ תוך שבוע.

האנייה שלנו הייתה בגודל קטן [בגודל של גיגית ]. היו בה הרבה אנשים: קשישים, נערים וילדים, כאשר רבים מהנוסעים פשוט בכו מצער, מיאוש ומחוסר מזון. מכיוון שההפלגה ארכה זמן רב יותר מהמתוכנן כמות האוכל שהבאנו מהבתים, לא הספיקה. יום ולילה  היו עשן ורעשי מנוע, שלא איפשרו לנו לא לנשום ולא לישון.

עד שסוף סוף ראינו את נמל חיפה עם שמחה ודמעות בעיניים ועם הרבה רעב. ניגשו אלינו חיילים מצבא הגנה לישראל כשבידיהם דגל ישראל וכשראינו זאת התרגשנו מאוד. החיילים חילקו לכל אחד שקית אוכל ובה היה תפוז ושתי פרוסות עם מרגרינה ודג מלוח. עם רדת החשכה העמיסו אותנו על משאיות ישר לבית עולים [בית ליד], שם עברנו את הלילה, יחד עם כל השועלים המייללים. המצב היה עצוב וקשה מאוד . קמנו בבוקר רעבים ומדוכאים והלכנו לחכות בתור בחדר האוכל. שם נתנו לנו לחם מרגרינה ריבה וסרדינים. למרות הרעב, היינו שמחים בגלל היותנו בארץ ישראל. החיים לא היו קלים כלל. כבר שבאתי לארץ הייתה לי מחשבה ללכת לקיבוץ ואימי התנגדה לדעתי, מכיוון שהייתי צריכה ללכת לעבוד ולהביא כסף הביתה לקיום המשפחה. דודי לקח אותי לעבוד אצלו. הוא היה רופא, שעבד בבית, ואני עבדתי כדי לנקות אצלו בקליניקה.

 

ב-1950, דרך הסוכנת היהודית, שלחו אותנו לגור בסלמה תל אביב, שכונת התקווה. היינו גרים בצריפין עם שירותים בחוץ, שהיו שירותים משותפים של כול הסביבה, של מי שגר בצריפים. בלילות, כשהיה יורד גשם, היה הגשם מטפט עלינו עקב הרעש של הגשם שדפק על הגג לא הינו ישנים בלילות. לא היה לנו חשמל ולא היה לנו מים. התאורה היתה על מנורות נפט וככה הינו גרים שמה. תמיד היה לנו שמחה בלב.

 

בחודש אפריל 1949, ירדנו בפעם הראשונה לשפת הים היה ברחוב מוגרבי ליד האופרה בתל אביב. נפגשנו חברות מהכיתה ביום העצמאות. היינו הולכות לרקוד בכיכר בשמחה ובששון עם כול זה שהינו חיים חיי צנע באותה הזמן

פרנסה

כשבאתי לארץ הייתה לי מחשבה ללכת לקיבוץ ואימי התנגדה לדעתי, מכיוון שהייתי צריכה ללכת לעבוד ולעזור בפרנסת הבית, ולהביא כסף הביתה לקיום המשפחה.

ההורים שלי חיפשו עבודה בשבילי ובשבילם. אותם הזמנים היה מאוד קשה למצוא עבודה אמי הייתה תופרת אבי היה סנדלר מתקן נעליים ואנוכי ללא ברירה, הלכתי לעבוד כדי להביא אוכל הביתה. . דודי לקח אותי לעבוד אצלו. הוא היה רופא, שעבד בקליניקה בבית, ואני עבדתי ועזרתי בניקיון הקליניקה.

הלכתי לעבוד במשק בית לפחות שנה וחצי וכול יום הייתי מנקה והייתי בוכה, כי היה לי מקצוע כי למדתי להיות תופרת. החיים היו קשים היות והיה לי שני אחים קטנים ממני וסבתא הייתי מוכרחה לעבוד, כדי לעזור לאימא ולאבא ולהתקיים. 

 

 

עבדתי בפרוות משנת 1952 עד 1984. זה היה מפעל מאוד גדול שיצרו בו מעילים מפרוות. את הפרוות הביאו מחוץ לארץ. אנחנו היינו תופרים כל מעיל מפרוות של הרבה בעלי חיים קטנים יחסית. היו מבקרים אצלנו אנשים במפעל מחוץ לארץ מכול מיני ארצות. היה למפעל מקום עם עשרים פועלים. היו באים אלינו בין כול היתר כול שחקני הבימה (גילה אלמגור, למשל). הם היו קונים אצלנו פרוות. גם אשת בן גוריון, פולה, ולאה רבין ז"ל קנו אצלנו. פולה בן גוריון הייתה לפעמים יושבת, מדברת איתנו ושואלת שאלות. המקום היה מאוד צנוע ועבדנו בשמחה. בין היתר כול אחד היה לו את התפקיד שלו היה מי שהיה תופר במכונת תפירה ואני הייתי מעצבת אופנה של המעילים.