מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה שפירא (פנסטר), נולדתי בעיירה בשם בורשצ'וב שבגליציה בפולין, עם תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945. משפחתי- אבי, אימי ואחותי שרדו את השואה. עלינו ארצה בשנת 1949.

הגרמנים נכנסים לעיירה אוז'ירן שבפולין בסוכות 1942 ונתנו הוראה להתאסף במרכז העיירה שמנתה כ- 2500 איש. אבי וכל משפחתו למעט אמי ואחותי נדחסו ברכבת עמוסה כשפניהם למחנה ההשמדה בלזץ אחד מששת מחנות ההשמדה שהיו בפולין. מחצי מיליון אנשים נותרו שניים. במהלך הנסיעה אבי הזהיר את אנשי הקרון שפניהם מועדות למיתה ודרש לפתוח צוהר קטן שיאפשר לקפוץ  מתוכו תוך כדי נסיעה כאשר הגרמנים יורים מעל גג הקרון. אבי ועוד שבעה קפצו מהפתח. אבי נפצע ובדרך לא דרך חובר לאמי ואחותי.

כשנה לפני תום המלחמה, בהיותם ביער אחרי שנודע להורי שאחותי התחבאה בבית של פולנים והשליכו אותה לפח זבל. נפגשו במקרה ביער באוקראיני שנחשב לוכד יהודים ומסייע לגרמנים. ירה, הפריד בין אחותי והורי ואמר להם שלא יהרוג אותם בשלב זה. כעבור תקופה, מחפש אותם שוב ולוקח אותם לדיר חזירים שהיו בחצרו ושם מסתיר אותם עד תום המלחמה. בשנת 1944 הרוסים משחררים את האזור.

יום שבת, א' סוכות, תש"ב, 26 בספטמבר, 1942 נכנסים הגרמנים לעיירה מתקיימת האקציה הראשונה ב-4 לפנות בוקר מצאו את עצמם יהודי אוז'ירן מוקפים מכל עבר. היהודים הובלו לכיכר השוק בעזרתם של אוקראיניים וגרמנים והמתינו לקרונות.

מתוך עדות של אבי: אשתי וילדתי בת השנה וחצי הצליחו כעבור שעות אחדות להימלט מהכיכר ודווקא בזכות הפעוטה שהרבתה לבכות ובקשה חלב. אשתי התחננה לפני הגרמני להרשות לה לגשת לביתה כדי להשקות את הילדה וביקשה שישאירו אותן. תחילה סרב והיסס ולבסוף דרש מאיש הסדר שהתלווה אליו להדביק על דלת הבית פתק עם כתובת שהבית עבר חיפוש וכל דיריו היהודים הוצאו ממנו. ככה ניצלו אשתי וביתי בעוד הוריה, אחותה וכל משפחתה הובלו בטרנספורט לבלזץ' שהיווה אחד מששת מחנות ההשמדה בפולין. מתוך 500,000 נשארו שניים. אני נכנסתי לקרון שהיו בו חמישים איש, חלק עומד וחלקם יושב על הרצפה. במהלך הנסיעה בלילה הפצרתי בין נוסעי קרוני הצעה לנסות ולהינצל ע"י קפיצה מהקרון. בקרון היו שהתנגדו להצעתי וטענו שמי שיברח ימית אסון על כולם. בערך 4 שעות לפנות בוקר הרכבת דוהרת בכיוון מחנה ההשמדה .

היה צורך להחליט מיד או-או עוד מעט יפציע השחר ואם  לקפוץ עכשיו. ולפתע  הפתיעה הקפיצה בזה אחר זה. כל קופץ העמיד רגליו על דפנות הדלי ששימש לעשיית צרכים. בקרון שלי היו חמישים איש. הקופצים נעזרו ע"י חברים שהרימו רגליהם עד לגובה האשנב ובהוצאתו  דרך האשנב יחד עם חלק מגופו, כשהוא שכוב על גבו ואז התהפך על החזה והשתלשל למטה כשהוא נאחז בידו השמאלית בחלק התחתון של מסגרת האשנב הפיל עצמו ארצה קדימה בכיוון נסיעת הרכבת. הייתי עשירי ואחרון מבין הקופצים והסיבה לכך היא שנחלשתי ונדחפתי מפעם לפעם הצידה ע"י קודמיי שהיו בעלי מרפקים חזקים ממני.

לאחר שקפצתי הפלתי עצמי על הקרקע. ברקע שמעתי מטח יריות. כשהרימותי את ראשי ממקום בו שכבתי ראיתי שהייתי בקרון השלישי מתוך ארבעים קרונות. כשניסיתי לקום כאב בארכובתי השמאלי ובכל גופי ובכל זאת קמתי וניסיתי ללכת (סיום תיעוד).

עד 1943 היו אקציות נוספות באזור יהודים גורשו למחנות עבודה, השמדה והיו חיסולים. האחרונים היו בבונקרים ב- 1944. מיהודי העיירה שמנתה כ- 2,000 נפשות, נשארו 50 איש מהם שלוש ילדות וילד. בין הניצולים אבי, אמי ואחותי כבת שלוש. עם תום המלחמה חלק מן היהודים עברו לאוסטריה ולגרמניה. לאחר שהייה ממושכת במחנות פליטים חלק עבר לארצות הברית ומדינות אחרות וחלק העפילו ארצה עם פתיחת שערי הארץ לאחר קום המדינה.

אני כבת לשורדי שואה הכרתי את סיפור ההצלה מתוך מאמרים שאבי כתב בספר עיירת אוז'ירן, ידעתי ששהינו במחנה העקורים בינדרמיכל בלינץ, אוסטריה (מקום מגוריו של הצורר הנאצי אייכמן שהובא למשפט בישראל בין השנים 1945 ל- 1949). לפני כארבעה חודשים השיקה משפחת סנדרוביץ ספר זכרון בשלושה כרכים ששמו "כחלום יעוף". המספר חיים סנדרוביץ' כתב ותעד את סיפור חייו במהלך המלחמה. הוא עבר את המלחמה עם אשתו ברוסיה, הגיע בתום המלחמה למחנה העקורים. במחנה בינדרמיכל, המחנה הגדול ביותר באוסטריה שם התגוררו כמה אלפי יהודים, ניצולי מחנות ההשמדה ושארית הפליטה שחזרו מרוסיה ומסיביר. ההתארגנות במחנה הייתה דרך מפלגות מכל גווני הקשת הפוליטיים.

אבי צבי פנסטר קיבל מינוי כיושב ראש של המרכז המאוחד של התנועה הציונית הסוציליסטית וחיים מחבר ספר הזיכרונות שימש כמזכיר של אבי.

החיים במחנה היו רבי גוונים, יהודים התחילו לסחור עם המקומיים וזה בנוסף לקצבאות שקיבלו מהאמריקאים. היו בתי כנסת, בית ספר וקולנוע. במחנות התחילו גיוס נוער להעפלה (עלייה בלתי לגלית). במחנה התקיימה עצרת עם גדולה ביום הכרזת המדינה 14.5.1948.

ב- 1947 אבי יושב ראש המרכז פועלי ציון נשלח כנציג המפלגה לביקור בארץ. המצב בארץ קשה ביותר עם כל זאת חזר אבי מלא רשמים והתפעלות מהארץ (תועד במכתב שנכתב ביידיש ופורסם בעיתוני המחנה).

מצ"ב תרגום קצר מתוך מה שניתן היה לפענח מהמכתב: בזה התגשם החזון לשוב לארץ אבותינו ונגמרה הגלות שנמשכה כ- 2,000 שנה מאז שאבותינו הוגלו מארצם ועכשיו אנו שבים בכדי להיות עם חופשי בארץ ציון וירושלים. התרגשות רבה וגדולה היתה מהמסע לארץ ישראל עם הרבה תקווה בלב, אך המועקה מעזיבת הבית מאחור נשארה בלבנו. פצחנו בשירת התקווה עם ההגעה להר הכרמל.

מהמחנה יצאנו אבי, אמי, אחותי ואנוכי ב- 27 באפריל 1949 ברכבות לאיטליה, משם לעיר ברי ונסענו באוניה העונה לשם גלילה.                                                                                                                                         

נדחסו באוניה קרוב לאלפיים עולים. עם כל זאת הכל התנהל בסדר מופתי, חילקו כרטיסיות, אכלו במשמרות. כשהתקרבנו לרציף בחיפה יכלו לשמוע מהרמקולים את צלילי ההמנון היהודי "התקווה" .תאריך ההגעה היה ב-6 במאי 1949. כשירדנו לחוף בחיפה הגענו לאולם גדול, ריססו את כולם באבקה לבנה ddt. לאחר מכן עמדו ברישום לקבלת תעודת עולה. משם הגענו למחנה שער עלייה. כולם מלאי תקווה וציפייה לבאות. במחנה הוקמו אוהלים וצריפי עץ וחיכו בסבלנות להתארגנות בארץ ולהשתלבות בחיים הרגילים. הגענו ארצה שנה אחרי הכרזת המדינה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.