מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1953 בארץ ישראל למשפחה שעלתה מתימן בסוף שנת 1948. משפחה שעברה את תלאות העלייה מתימן עם חמש בנות כשהקטנה ביניהן, הייתה תינוקת בת חודש. בארץ לאחר העלייה נולדו עוד שלוש בנות ואני ביניהן. היינו שמונה בנות ואח אחד שנולד בתימן מאבא בלבד.

עם עליית המשפחה לישראל בשנת 1948, הם שוכנו במעברה וגרו באוהלים. בהמשך קבעו את ביתם בפתח תקווה אם המושבות. שם נולדתי אני ואחיותי. למדתי 12 שנות לימוד ובשנת 1972 התגייסתי לצבא היחידה מבין כל אחיותיי. בשנת 1973 כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הייתי אמורה להשתחרר, אבל גוייסתי לצבא קבע עד שנת 1977. מאוד אהבתי את השירות הצבאי הוא תרם לי רבות.

בשנת 1976 נישאתי ונולדו לנו ארבעה ילדים נעמה (כיום בת 43), ניר (כיום בן 41), אלעד (כיום בן 35) ויהלי כיום בת שלושים ואחת. יהלי נולדה כשנעמה הייתה בת שתים עשרה, ניר בן עשר, אלעד בן ארבע וחצי בלבד. יהלי שלנו נולדה בלידה מוקדמת ומאוד מורכבת שלא אפרט אותן בסיפור זה. יהלי נולדה במשקל של 800 גרם בלבד, היא שרדה באינקובטור והגיעה למשקל של 2.300 קילו. מכיוון שהמצב בלידה לא היה ברור, בגיל שנה היא אובחנה כפגועת שיתוק מוחין בגלל חוסר בחמצן בזמן הלידה.

בתחילת הדרך כשהרופאים הודיעו לנו שהיא פגועה, היה מאוד קשה לקבל את זה, נכנסתי למרה שחורה ולא הצלחתי להבין מה יהיה בהמשך הדרך. ואז לאחר שנתיים של טיפול שקיבלתי בשיחות שעזרו לי המון, גמלה בי החלטה שאני צריכה להיות חזקה בשבילי ובשביל כל המשפחה ובמיוחד בשביל יהלי, שהייתה זקוקה להמון טיפולים על מנת לעזור לה ולשפר את מצבה הפיזי והקוגנטיבי.

מכאן התחיל המסע המשפחתי שלנו בטיפול של יהלי. יהלי מאוד אהובה על ידי האחים שלה והם העניקו לה המון אהבה, שיחקו איתה ולימדו אותה, עם המון הומור את משחקי המילים וטאקי. הם יצאו איתה לעיר לאכול גלידה והיו מאוד גאים בהישגים שלה, וזה לא מובן מאליו. הם התנהגו אליה כאל ילדה רגילה ולמדו להכיר את האחר והמיוחד.

לאחר שנתיים של טיפולי ריפוי בעיסוק ופזיוטרפיה חיפשנו מקום שבו יוכלו לקדם אותה. מצאנו גן בראשון לציון, שהיה די רחוק, אבל אהבנו את השיטה שבו עבדו בשיטת פטו. השיטה עובדת המון על מוטיבציה ורצון לעשות הכל לבד. אני נסעתי לגן פעם בשבוע על מנת ללמוד את השיטה ולהיות מעורבת יותר בנעשה. לאחר שנתיים שבו היא נסעה עד ראשון לציון, החלטנו שהגיע הזמן לשלוח אותה לגן של אילן בנתניה, שבו היא תתקדם יותר בטיפולי פזיותרפיה ודיבור שהיה חסר לה. עם עבודה קשה בשיתוף עם קלינאית תקשורת שעבדה איתה עם לוח תקשורת וסימנים, יהלי היום, מדברת ומתקשרת נהדר, כך שניתן להבין אותה וזה כמובן הישג גדול.

במקביל התחלנו טיפול בשחייה במלוא המרץ עם סטודנטים לספורט של מכון וינגייט. במקביל גם התחלנו שיעורי רכיבה טיפולית פעם בשבוע בבית יהושע. בהמשך הוספנו חוג למוזיקה וחוג במרינה בתל אביב. זאת הייתה תקופה מטורפת להיות בנסיעות לכל הטיפולים והחוגים, כי את כל זה עשיתי לאחר שעות העבודה שלי בתפקידי בהנהלת חשבונות עם ילד קטן, אלעד, כשניסיתי לשלב אותו בפעילות יחד עם יהלי, כי הרגשתי שהוא קיבל פחות תשומת לב מאז שיהלי נולדה.

יהלי גדלה ואחרי גן אילן היא התקבלה לבית ספר און בתל אביב, שם יהלי למדה עד גיל 21. בתקופה זו של  לימודים בבית ספר און, יהלי קיבלה טיפולים שעזרו לה להתקדם. אחד הדברים החשובים שהיא למדה זה להפעיל בעצמה את הכסא הממונע, כדי שהיא תוכל להיות יותר עצמאית. זה עשה אותה מאושרת, כי היא הצליחה להגיע לבד ממקום למקום. כשהייתה בכיתה יא' הם יצאו לטקס יום השואה בפולין, כשהיא חזרה משם היא לא המליצה להגיע לשם, כי היא אמרה שזה מאוד עצוב, לראות דברים קשים היא ילדה מאוד רגישה.

בערך בגיל 13 התחלנו להעסיק עובדת זרה וזה מאוד עזר בטיפול ביהלי ונתן לנו להיות פחות עסוקים וסוף סוף אפשר היה קצת לנשום לרווחה ולצאת לחופשות, לסרט או סתם לחברים.

לסיכום, היום יהלי נמצאת במרכז יום של בית הגלגלים בהרצליה בין השעות 7.30 עד 15.00. אז היא מגיעה הביתה להמשך הפעילויות השונות והמגוונות שיש לה, היא מרוצה וגם אנחנו כמובן, פעם בחודש יהלי יוצאת לשבת מחוץ לבית, לנופשון בשומרון היא מאוד אוהבת לצאת ולבלות. היא נהנית מאוד מהאחיינים שלה שתמיד משחקים איתה כמו שההורים שלהם עשו בעבר והכל באהבה גדולה.

הזוית האישית

אהובה יחזקאל: אני מודה לילדים שלי ולכל בני המשפחה שעזרו ועדיין עוזרים לטפל ביהלי באהבה גדולה. את האהבה וקבלת האחר הם קיבלו מיהלי הגיבורה שלנו. תודה לתלמידות אמילי ונועה, הנהדרות על ההקשבה ותודה לכל הצוות הנהדר של בית ספר מרים ילן שטקליס.