מאגר סיפורי מורשת

שמי כרמן, אני בת 78, עליתי לארץ בגיל 29. נולדתי ברוסיה בזמן מלחמת העולם השניה, בגלל זה לא גרנו בריגה שהייתה תחת שלטון הגרמנים. אז גרנו בעיר קוקנד שבאוזבקיסטן, שם נולד אחי ג'ורדי. בבית של הוריי חגגנו שני חגים: ראש השנה ופסח. אני זוכרת שאבא שלי נהג לארח הרבה אנשים בחגים, היינו צריכים לחגוג בשקט כדי שלא יתפסו אותנו חוגגים חג (באותה תקופה היה אסור). חגגנו עם חברים בלבד מכיוון שכל משפחתי מצד אבי נספתה בשואה, ומצד אמי כולם גרו בספרד. היינו עורכים שולחן מלא באוכל אשכנזי והיינו שרים שירים ביידיש. בפסח מאוד אהבתי לחפש את האפיקומן, ובראש השנה היינו אוכלים תפוח בדבש.

במטוס מוינה לישראל התחיל הקשר שלי עם הארץ באמצעות השירים של ארץ ישראל. במטוס השמיעו לנו שירים ישראלים וזו הייתה הפעם הראשונה עבורי ועבור כל הנוסעים ששמענו שירים ישראלים, כי ברוסיה באותה התקופה אסור היה לדבר בעברית ובטח לא לשמוע שירים ישראלים. מאז התחיל מסע החיים שלי בארץ ישראל. כשהגעתי התחלתי ללמוד עברית באולפן, לאחר מכן התחלתי לעבוד בבתי ספר בתל אביב בתור רופאת שיניים. אחרי שנה עברתי לעבוד בעבודה פרטית ברעננה, בה אני עובדת עד היום כרופאת שיניים.

הקשר הכי משמעותי לארץ ישראל הוא ילדיי ונכדיי: בתי, מירית, שבאה איתי מריגה, ואם לנכדתי ולנכדי, ובני, אורי שנולד בארץ, ואב לשתי נכדותיי. המשפחה שיצרנו עזרה לנו להקשר לארץ בזכות הטיולים הרבים שטיילנו בה. אחד הטיולים הבלתי נשכחים שלנו היה טיול הפרידה מסיני. נהגנו לצלול עם משקפת ושנורקל בסיני, והמראה של שוניות האלמוגים היה מרהיב ביופיו. הרגשתי אבידה גדולה כשמדינת ישראל נאלצה להחזיר את סיני למצרים בעקבות הסכם השלום שנחתם איתה בשנת 1979 ותחושה זו ליוותה אותי במשך שנים.

על כל החגים האחרים למדתי בארץ בזמן שעברתי גיור. כשנולדו לי נכדים אני ומשפחתי התחלנו לחגוג יותר חגים, במיוחד את חנוכה מכיוון שזה חג משמח ואהוב על ילדים. בט"ו בשבט היינו שותלים עצים ועציצים, ביום כיפור הייתי צמה ומקיימים את כל המצוות והתחלנו לחגוג את פורים. אהבתי לחגוג את החגים עם חבריי.

הזוית האישית

כרמן: לדעתי תכנית הקשר הרב דורי חשובה ומעניינת, מקשר את הדורות האלה עם סיפורים של הדורות הקודמים. לדעתי השאלות ששאלו אותי בסיפורים מאוד נכונות וענייניות, היה לי מאוד כיף לעבוד עם נכדתי.