מאגר סיפורי מורשת

שמי ברכי רונן, נולדתי ביפו בבית החולים דג'אני, אמי ילידת זיכרון יעקב ממוצא תימני ואבי ניצול שואה יליד רוסיה (כל משפחתו נספתה בשואה). סבא מצד אימא היה אחד ממייסדי פרדס חנה. סבא יפת התייתם בתימן משני הוריו, הוא ואחותו אומצו ע"י דודם, כל המשפחה עלתה מתימן והתיישבה בזיכרון יעקוב. סבא יפת עבד בפרדסים של איכרי זיכרון יעקוב, הפך למנהל בית אריזה ולאורז ראשי, הוא התחתן עם סבתא רחל אשר גם היא הייתה יתומה ויחד הולידו 6 ילדים, 2 בנים ו – 4 בנות. סבא וסבתא התיישבו בפרדס חנה בשנת 1929 יחד עם עוד 10 מתיישבים על אדמה שקיבלו מפיק"א – "שכונת הפועלים".

דודתי ברכה, הייתה אחת מהילדות הראשונות שנולדו בפרדס חנה. במלחמת השחרור, ביום הכרזת המדינה, נהרג הבן משה. מאז, אנו גרים בבית המשפחה המקורי בשכונת הפועלים אשר קיבלה את השם  "רחוב הראשונים". לימים כאשר התבגרתי עברתי לגור באחד מקיבוצי עמק החולה (להבות הבשן) ושם הכרתי את הישוב "יסוד המעלה" וכמובן את משפחת דוברובין.

בתמונה: יפת ורחל לוי (סבא וסבתא של ברכי רונן). עומדים 3 מילדיהם: דינה אימא של ברכי, ברכהל'ה מראשוני בנות פרדס חנה ומשהל'ה שנהרג במלחמת השחרור.

את רון, אבא של גאיה, הכרתי לפני כמה שנים, לאחר שמשפחת ברנר עברה לגור ברחוב הראשונים. בתקופה זו כל תושבי הרחוב התארגנו למבצע משותף של סלילת מדרכות ברחוב. בהתחשב בעובדה שרחוב זה הוא הראשון בפרדס חנה, החלטנו לעצב את המדרכות כך שישמרו על אופיו ההיסטורי ועל הנוף הייחודי של הרחוב. אז נוצר הקשר בינינו, גיליתי את החשיבות שמייחס רון לכל הנושאים הקשורים לעבר ולשמירה על המורשת. העובדה  ששנינו מייחסים חשיבות רבה לכל הקשור למורשת של פרדס חנה יצרה את הקשר בינינו. בשלב זה עדיין לא הייתי מודעת לקשר המשפחתי שלו למשפחת דוברובין ולהשפעה של החינוך שקיבל מהבית בכל הקשור לאהבת הארץ ולחשיבות המורשת. גם הוא לא היה מודע לעובדה שאני נכדה לאחד ממקימי פרדס חנה.

משפחת דוברובין הייתה משפחה סובוטניקית נוצרית שהתגיירה. סבא רבא של רון, יואב דוברובין, נולד ברוסיה בשנת 1831. בצעירותו היה רועה צאן, הוא התיידד עם איכר זקן אשר לימד אותו קרוא וכתוב. הספר היחיד שהיה בנמצא היה התנ"ך, הבחור הצעיר העמיק בקריאתו ונשבה בקסמו. הוא החליט להצטרף לסובוטניקים שהיו בני קהילה רוסית-נוצרית אשר התייהדו והתחילו לקיים מצוות שונות, חלקם אפילו התגיירו באופן רשמי.

בשנת 1903 עלו 13 בני משפחת דוברובין לארץ ישראל ולאחר נדידה בישובים שונים (אפילו הגיעו לחדרה) התיישבו בעמק החולה.

יואב, שהיה כבר בן 72, רכש בכספו שטח ביסוד המעלה. המשפחה בנתה בית אחוזה מוקף בחומה, שכן האחוזה נמצאה מחוץ למושבה. בני המשפחה העמיקו את בארות המים, מצאו מי תהום ובנו מתקנים שהעלו מים מהבאר. מידי בוקר היו יוצאים לעבודת השדה, הוא וארבעת בניו. מספרים שיואב היה נעצר בהליכתו בשדות התירס, פורש את ידיו לצדדים ומודה לאלוהים על שזיכה אותו ואת בני משפחתו להיות עובדי אדמה , יהודים בארץ ישראל.

אחוזת דוברובין שכנה ליד ביצה אשר שרצה ביתושי אנופלס מעבירי מחלת הקדחת אשר הכתה בדוברובינים ללא רחם. למרות ששני בניו מתו ממחלת הקדחת, יואב הזקן לא התייאש והוסיף לעבד את האדמה.

כאשר באו איכרי הגליל לנחמו קם הוא ואמר דברי עידוד ונוחם לחיזוק הרוח:

"אל תבכו למתים. אין להרהר אחר מידותיו של אלוהים, ואשר לרכוש, הלא ידעתם בני, כי לא לעשות רכוש באתי לארץ ישראל. הימים הקשים גם הם לא לעולם יעמדו, והנה בכל העיתות אשר עברו עלינו ובכל הפורענויות  לא שמעתי מפיכם אף פעם מחשבה לעזוב את הארץ. סימן טוב הוא לכם בני אות הוא כי אתם נאמנים לי…"

ציטטה זו מעידה בצורה חד משמעית עד כמה אהב יואב דוברובין את ארץ ישראל וכיצד הצליח להעביר אהבה זו לבניו, לבני בניו ולבני בניהם. יואב דוברובין אהב כל-כך את המדינה עד שהחליט לתרום 900 דונם לטובת חינוך, שימור ההיסטוריה, מורשת, וטבע (אגמון החולה). כמו כן יש לנו את אחוזת דוברובין ביסוד המעלה שבה יש מוזיאון ואולם אירועים.

משפחת דוברובין הייתה מן המפורסמות באהבת הארץ, בהתמודדות עם קשיי ההתיישבות בעמק החולה ועם אסונות משפחתיים.

במקום זה של אהבת הארץ, הרצון להתיישב, לקנות אדמות ולנטוע פרדסים אשר אפיינו את סבא שלי, אני פוגשת את רון אשר ההיסטוריה המשפחתית שלו דומה מאוד לשלי. אמנם כל משפחה הגיעה מארץ אחרת אך כאן בארץ החקלאות וההתיישבות היו עיקר מטרתם בחיים.

מסתבר שכל זה עבר אלי (נכדה) בירושה וגם אל רון (נין) מאבותינו. המחויבות הזאת לשמירה על המורשת היא זאת שקישרה בינינו לראשונה וממנה צמחה הידידות ביני לבין כל המשפחה.

הציטטה מפי יואב דוברובין היא החפץ העובר מדור לדור ואשר המשמעות שלה מחברת ביני, נכדה למקימי פרדס חנה, לבין רון שהוא נין למתיישבים הראשונים בגליל.

הזוית האישית

ברכי: דבר ראשון החזרה לבית ספר "אלונים" זאת חוויה מרנינה שכן אימי למדה כאן (כיום בת 92), שני ילדי התחנכו בבית ספר זה ומאז ומתמיד אהבנו את בית הספר.

לגבי הקשר הרב דורי, היה לי מפגש מחמם לב עם גאיה אשר עד לפרויקט זה הכרתי רק כבת של רון והתאומה של זואי. נכון להיום אני יודעת הרבה יותר על גאיה. יודעת שהיא שרה במקהלה, יודעת שהיא בצופים, אוהבת לטייל עם המשפחה בארץ. טובת לב, אוהבת כלבים וחברה נאמנה במשפחת ברנר. כמובן שגם ההיכרות עם המשפחה התעמקה ותימשך גם בעתיד.

גאיה: מאוד נהניתי מהמפגשים עם ברכי, למדתי עליה המון ועל הקשר שלה למשפחה שלי.