מאגר סיפורי מורשת

שמי דליה בן קמחי, נולדתי בארץ ב-1952 להורים שעלו מעירק בשנות החמישים, בעלייה הגדולה שנקראת "עזרא ונחמיה." גרנו במעברה ואחרי כמה שנים עברנו לבית בעיר, במגדל. היה לנו בית גדול וחצר גדולה.

אבא שלי עבד בנגרות. הוא היה המפרנס היחיד כי אימא שלי טיפלה בנו היינו שישה ילדים ארבע בנות ושני בנים. מקומי במשפחה היה שלישי וכאשר אמי ילדה את אחי הקטן אני טיפלתי בו.

התחביבים שלי הם: אמנות, ציור, סריגה, תפירה, ספורט כלליי (הליכה יומיומית) לטייל בעולם ובארץ (אוהבת טבע), היסטוריה, ללכת לסרטים ולשמוע מוזיקה לועזית וישראלית. בילדותי אהבתי לשמוע מצעדי הפיזמונים.

מנהגי הילדות שלי היו: בימי חגים כל המשפחה הייתה מתאחדת ויושבת לאכול. היו לנו מאכלים מיוחדים (ממולאים, קובה, קציצות) על השולחן ולאחר שסיימנו לאכול היינו משחקים בקלס, חמש אבנים, מחבואים, שלוש מקלות כי פעם לא הייתה טכנולוגיה כל כך גבוהה.

שירי ילדותי היו: עגלה עם סוסה, עשר אצבעות, שיר ליקינתון. היו לנו שיעורי זימרה בבית הספר. אני נוהגת לשיר לנכדים שלי את השירים האלה, לדוגמא,  "לילה לילה מסתכלת הלבנה בפרחים אשר הנצו בגינה."

הייתי בגן בצפון אשקלון-מגדל, וסיימתי 12 שנות לימוד. בבית הספר היסודי "אסף" הייתי ילדה ביישנית, אוהבת ללמוד, היו לי חברות שגם גרנו בשכנות. אחרי בית הספר היסודי למדתי בתיכון עירוני דתי, מסלול מקצועי  של שלוש שנים, בו למדתי תפירה, סריגה וציור אופנה. הלימודים היו קשים אך לא ויתרתי לעצמי.

לא התגייסתי צבא מפני שהורי היו שמרנים ולא נתנו לבנות להתגייס באותה התקופה. לא היה לי עיסוק מרכזי, עבדתי בהרבה מקומות כמו: מס הכנסה, עבדתי בגנים כסייעת, במשתלה. הכרתי המון תחומים נוספים שעניינו אותי וכיום הייתי רוצה להמשיך ללמוד בתוחמים האלה. מניסיוני אני ממליצה לא לוותר על הלימודים וללמוד תחומים חדשים שמעניינים אותך.

ארועים שחוויתי

כשהסבתא שלי נפטרה הייתי בת חמש עשרה, והיה לי קשה מאוד כי הייתה סבתא אהובה מאוד.

הייתי בת 17, ואז פרצה מלחמת ששת הימים ב-1967. הזיכרון חרוט מאוד אצלי כי הייתה תקופה קשה, שישה ימים לא קלים, כל משפחתי המורחבת, דודים דודות וילדיהם היינו נאספים בבניין שהיה יכול להכיל כמות גדולה של אנשים וחכינו שהכל יעבור. באותה תקופה לא היו מקלטים לא היו ממדים. אחרי המלחמה פתחו את עזה לתושבים הישראלים והיינו קונים שם כלי כתיבה ובדים כדי לתפור.

אירוע משמח חוויתי כשנולדו אחיי הקטנים וטיפלתי בהם.

הקמת המשפחה

הכרתי את בעלי יצחק  במסיבה של חברה טובה שעד היום אנחנו בקשר טוב וכל הזמן חברתי מזכירה לי את האירוע המיוחד הזה. חשבתי בהתחלה שזה לא ילך, אך התאהבתי בו ממבט ראשון. התחתנו בתאריך 73110 הייתי בת 22 ובעלי היה בן 24, באשקלון באולמי שמשון (עד היום הוא קיים). בעלי לעתיד קנה לי טבעת (אירוסין) ושעון, ואחרי חצי שנה התחתנו. הבת הראשונה ורד נולדה כשהייתי בת 23 הבן אלון נולד כשהייתי בת 26 ובן ברק נולד כשהייתי בת 32.

הילדים שלי חיים בארץ.

יש לי שבעה נכדים . הבת גרה קרוב אלינו לכן הביקורים יותר תכופים, הבנים מגיעים פעם בשלושה שבועות, כי גרים מחוץ לעיר.

היום – לאחר היציאה לגמלאות אימצתי לעצמי סדר שבועי. בימי ראשון אני מתנדבת בספריה בבית הספר הראל באשקלון,

בימי שני שלישי רביעי מגיעה ללמוד במקיף ה' – ספורט, אומנות, תיירות, פסיכותרפיה, מדעי המחשב ודיאלוג יוצר עם דליה המנהלת. בשאר ימי השבוע אני מטפלת בנכדי (שומרת עליהם נוסעת אליהם).

פעילויות מיוחדות: יציאה של פעם בשנה לחו"ל איטליה, קרואטיה, סלובניה, שוויץ, מונטגרו, ברצלונה, ועוד..

יצירותי באמנות –

הזוית האישית

דרור עברוני: החוויה שלי הייתה מאוד מעניינת ומאוד כפית, החכמתי בהרבה דברים חדשים. נפתחתי כלפי חברי בנימין וכלפי דליה שיתפתי סיפורים התרגשתי ולא הפסקתי לחייך כאשר נפגשנו עם דליה.

בנימין: החוויה שלי הייתה מאוד כפית אני החכמתי בכמה דברים במהלך כתיבת הסיפור של דליה, זאת הייתה חוויה הכי טובה בעולם בשבילי.

דליה: דרור ובנימין, הייתה לי חוויה מדהימה לספר לכם את קורות חיי. ולשמע את הסיפורים שלכם אני מאחלת לכם המון הצלחה במשך דרככם בלימודים ובחיים.