מאגר סיפורי מורשת

שמי נגה דנציגר, נולדתי בשנת 1952 בשכונת עין כרם בירושלים לצלילי פעמון הכנסיה ליד נחל מבעבע ובנוף פרחים מרהיב.  משפחתי מצד אבי גרה אף היא בירושלים וזכרונות ילדותי שזורים בעיר זו. ריח לחם טרי ממאפיה הסמוכה לביתי, נעירת החמור המשכים קום, קריאותיו של מחלק הקרח, צהלת הילדים בבית הספר הסמוך והטיולים עם בני דודתי.

דודתי האלמנה רחל גידלה שבעה ילדים בבית ערבי נטוש שכלל חדר אחד, מטבח קטן ושירותים מחוץ לבניין. מקלחת עשינו בגיגית עם מים שחוממו על פתילייה. לאחר שעברנו לנתניה, בשנת 1953 ביליתי את רוב חופשות הקיץ בבית דודתי. כולנו ישנו על מזרנים בחדר הגדול. אני זוכרת צחוק ומעשי קונדס ובעיקר נחירות כמו במנסרה.

גרנו בבית דו משפחתי עם גינת ירק עצי פרי ושיחי ורד בשלל צבעים. מעולם לא קנינו פרי או ירק. פשוט קטפנו מהעצים תפוזים, תפוחים, אפרסקים, רימונים, שזיפים ושסק. מן הגינה ליקטנו  גם תותים אדומים, גזרים כתומים שרגבי אדמה תלויים בקצותם, ואפונים מתוקים.

לא היו גדרות בחצרות, לא חומות ולא כלבי שמירה. ישנו עם דלתות פתוחות ובילינו את רוב שעות היום בחוץ, מתרוצצים מחצר לחצר, מטפסים על העצים ומשחקים מחניים, עמודו, תופסת, מחבואים ועוד. אמי נולדה בעקרון, מזכרת בתיה. סבה (משה חיים פרס ) היה ממייסדי המושבה. אבי עלה בגיל שלוש עם משפחתו מפרס (איראן) במסע שנמשך שלוש שנים על גבי חמורים וגמלים.  אני הבכורה במשפחתי ותמיד רציתי אח בכור. יש לי אח ואחות צעירים ממני. תמיד אהבתי לקרוא ולכתוב. אני זוכרת את עצמי בגיל צעיר מאד, עומדת על מדרגות הספריה בתור ארוך כדי לקבל ספר שהגישה לי ספרנית ממושקפת מבעד לאשנב סגור. קינאתי בה על האוצרות ששמרה, על העולמות הקסומים שברשותה. לימים הפכתי בעצמי לספרנית בבית ספר הדסה נעורים ואחר כך בספרייה המרכזית לעיוורים בנתניה.

לכתוב אהבתי מגיל צעיר ותמיד רקמתי אגדות וחיברתי שירים. למדתי כתיבה יוצרת במשך שנים עם קבוצה נהדרת ומורה מצויין. שם גם פגשתי את בן הזוג האהוב שלי שהיה מבוגר ממני בשנים רבות, ניצול שואה שכתב להפליא . יש לי ארבעה ילדים מקסימים ושישה נכדים נפלאים, ומאז יצאתי לגמלאות אני מאד עסוקה בלימודים, טיולים, מקהלה, פגישות עם חברות ובילוי עם הנכדים.

בבית הוריי חגגו את כל החגים כהלכתם. בעיקר אהבתי את חג הסוכות. בנינו עם אבי סוכה, עם ענפי אקליפטוס טריים וקישוטים שהכנו בעצמנו. במשך כל החג ישנו בסוכה, הכנו שיעורים ושיחקנו.

אהבתי גם את חג הפסח, את ההכנות לקראתו: הספרים הרבים המתאווררים בחוץ, את הכסאות והמגירות שקירצפנו בחצר, הכלים המיוחדים  לפסח. הדוד הרותח שלתוכו הכנסנו מחרוזות של מזלגות כפות וסכינים, הכנת החרוסת עם תפוחים צימוקים תמרים וזנגביל וגירוד החזרת שהעלתה דמעות בעיני .זה היה התפקיד של אבא ושלי. את החג עצמו חגגנו עם הסבתות. מנהג מיוחד היה לחבוט בבצלים ירוקים בכל פעם שנשמעה המילה דיינו בהגדה.

אבי היה מנהל בית ספר ובשנת 1960 עברנו לכפר ויתקין במסגרת עבודתו. זו הייתה שנה מקסימה שזכורה לי בגלל הרבה טיולים בטבע, הרבה רקפות וכלניות, טיפול בתרנגולות, איסוף ביצים והאכלת התרנגולות, טיפול בעגלים ועזרה בקטיף תירס מתוק וטעים שבו האכלנו את הפרות.

הייתה לי ילדות נפלאה, אי שם בחוץ, בטבע.

הזוית האישית

נגה דנציגר: נהניתי מאד לעבוד עם נירי. למדתי ממנו הרבה מיומנויות מחשב. הוא ילד נעים וסבלני שיש לו שאיפות גדולות. אני מודה לנירי ומאחלת לו הצלחה רבה בהמשך הדרך ומקווה שנישאר בקשר.

נירי: היה לי כיף לעבוד עם נגה ולמדתי ממנה הרבה, בעיקר על ערכים. הסיפור האישי שלה מעניין והוא ממש שונה מהחיים כיום, שפעם כולם היו יוצאים החוצה ומשחקים בחוץ ועכשיו כולם נשארים בבית עם המסכים. אהבתי מאד את הסיפור האישי של נגה.

אני ונגה בתכנית הקשר הרב דורי בבית הספר