מאגר סיפורי מורשת

שמי נועם אור, אני בן 11 וסבי בן ה- 74 מספר כך:

"נולדתי בתימן להוריי, שמחה ושמעון עודי. יש לי 8 אחים: ששה בנים ושתי בנות. כשהייתי בן שנתיים הוריי החליטו לעלות לארץ ישראל, בשנת 1949. הלכנו ברגל כמה ימים עד שהגענו לעיר שנקראת עדן. בשדה תעופה שבעדן העלו אותנו למטוסים וטסנו לארץ ישראל. העליה הזאת נקראת "כנפי נשרים" . נחתנו בארץ, העבירו אותנו למחנות עולים בעיר שנקראת "עתלית". אבא שמעון עבד בסלילת כבישים בצמח ובעוד עיירות. משם הועברנו לעפולה עלית, המקום בו אנחנו גרים עד היום. למדתי בבית ספר בעפולה עלית.

בגיל 13 בכיתה ח' הלכתי לנוער העובד כדי ללמוד מקצוע. המקצוע שלמדתי היה מכונאות רכב. הפנו אותי למוסך במזרע ושם עבדתי כנער עובד, והמשכתי ללמוד בבית ספר "עמל". המתכונת היתה חמישה ימים במוסך ויום אחד לימודים. עבדתי במשך שלוש שנים. חבר ראה שאני חרוץ ומסור לעבודה והציע לי לעבור למכונאות טקסטיל ב"וולטקס", ואכן מהר מאוד התקבלתי למחלקת אריגה. נהייתי מנהל משמרת ומכונאי מוסמך למכונות אריגה.

במפעל זה לא מצאתי רק עבודה, מצאתי גם אהבה: שם פגשתי את מרים שהיא גם אשתי כיום. באותו הזמן כשהייתי במפעל ראיתי אותה ואמרתי לה:"את תהיי אשתי". אבל כשהצעתי לה נישואין, היא לא אמרה כן מיד, היא הסכימה רק לאחר תשעה חודשים, ואז התחתנו. לאחר הנישואין כבר לא המשכנו לעבוד יחד. אנחנו נשואים כבר 50 שנה.

אני ואשתי

המפעל נסגר בשנת 1970 ועברתי לעבוד בשירות בתי הסוהר, שם הייתי מדריך אריגה לאסירים. אריגה זה היה חלק מהעבודה שהאסירים היו צריכים לעשות. שם גם הייתי מדריך וגם מכונאי למכונות אריגה.

אני ואשתי

בשנת 1969 התחתנו – אני ואשתי מרים –  ובמשך השנים נולדו לנו ארבעה ילדים: שני בנים ושתי בנות. אז החלטתי בשיתוף עם אשתי שהעבודה בבתי הסוהר מסוכנת למרות שזו היא עבודה חשובה, קיים בה סיכון, והפחד של אשתי הביא אותי להחלטה שעלי לעזוב את שירות בתי הסוהר.

עזבתי את שירותי בתי הסוהר והתקבלתי לחברת עמידר, לימים זו הייתה עבודתי עד שיצאתי לפנסיה.

הזוית האישית

הנכד נועם: אני מאוד נהניתי בכל שמונת המפגשים ולמדתי כל מיני דברים חדשים שלא ידעתי עליהם, וגם זה חיזק את הקשר.

סבא טובי וסבתא מירי: נהנינו מאוד מהמפגשים, למדנו מכל מיני סבים וסבתות על העבר שלהם. באנו תמיד למפגשים בשמחה רבה וזה היה זמן איכות עם הנכד שלנו, נועם.