מאגר סיפורי מורשת

הכל התחיל בשנת 1954, השנה בה אני, יפה, נולדתי במרוקו. מכיוון שהייתי מאוד קטנה כשעלינו לארץ אז הכל מזיכרונות של סיפורי ההורים. על המקום הנפלא, אהבת המקום ושכנות נהדרת גם עם המוסלמים שזאת המדינה שלהם.

היהודים הרגישו שזה ביתם אבל הכמיהה לארץ ישראל הייתה מאוד גדולה, עד כדי כך  שוויתרו על כל הנוחות שהייתה להם – סביבה מוכרת, שכנים, חברה, תרבות ואפילו חלק מן המשפחות שעדיין לא רצו לעלות לארץ. את הכל נטשו ובעזרת גורמים חיצוניים הייתה עליה לארץ ישראל.

כאן בארץ התקבלו על ידי הסוכנות היהודית כשפיזרו אותם לכל מיני מקומות בארץ. וזה היה קשה מאוד כי הגיעו למקום חדש בלי ידיעת השפה, כשידוע ששפה היא מקשרת ומחברת. המצב היה בארץ מאוד קשה, וחבלי הקליטה יחד איתם. אבל הם הבינו שזה המחיר לעליה לארץ ולאט לאט המצב הלך והשתפר. למרות שהיו מספר משפחות שחזרו למרוקו בעקבות הקשיים בארץ, .משפחתי לא חשבה אפילו על חזרה למרוקו בכלל.

אנו הגענו לאופקים, ושם במעברה, העברנו את השנים הראשונות ומשם לשיכונים הראשונים. הילדות הייתה יפה מאוד עם חיי משפחה שמלווים באהבה והתחשבות רבה. כמשפחה גדולה בת שמונה ילדים היינו חייבים להתחשב אחד בשני, על כל המשתמע מזה. תמיד ההורים היו שם בשבילנו וליוו אותנו, גם כשהיה קשה. לימוד השפה העברית היה לא פשוט, במיוחד להורים. אבל אנו כילדים למדנו בגנים ובבתי הספר והשתלבנו, ולכן השפה נרכשה בקלות רבה יותר. האהבה למקום הייתה גדולה, שם גדלנו למדנו המשפחות גדלו וכולם התחתנו והמשפחה התרחבה. עד היום יש לי סימפטיה מיוחדת לעיירת הפיתוח ששם רכשתי את החמימות ושכנות ואהבה לכולם.

כבת הזקונים בבית ליוויתי את הורי, בכל תקופת חייהם, שהיו לא פשוטים. אחד מהדברים ששמרתי כזיכרון מהורי, ובמיוחד מאמי, היה כלי שנקרא עלי ומכתש שבעזרתו הייתה אימי טוחנת את התבלינים. מפני שקיבלתי את הכלי מאימי, אני מאוד קשורה לחפץ הזה והוא מזכיר לי את בית הורי, שם הכינו את התבלינים ואלה זכרונות מאוד מיוחדים, זיכרון שמעלה ריחות. הכלי הזה מאוד ישן מלפני 120 שנה לפחות והוא שמור אצלי בבית.

הזוית האישית

נועה – היה לי כיף להיפגש עם סבתא והיא לימדה אותי דברים חדשים ומאוד נהנתי.