מאגר סיפורי מורשת

אני עדנה לנדאו (גראוס) נולדתי בתל-אביב בשנת 1954 בבית דתי, בת להורים ניצולי שואה יוסף וחוה ע"ה שהיו מאוד מסורים ומשקיעים, אחותי הבכורה נורית, גדולה ממני בחמש וחצי שנים. היו חוויות שונות במהלך הילדות, מותאמות לגיל של כל אחת. לא הכרתי כלל את סבא וסבתא שלי כיוון שנספו בשואה ורק שמעתי סיפורים עליהם. אני קרויה על שם אימא של אבי. בארץ היו לי רק דודים ודודות ובני דודים. לשמחתי, היינו משפחה מאוד מגובשת נפגשים הרבה, בעיקר בחגים, כל הילדים במשפחה שיחקו ומצאו שפה משותפת. הפרנסה הייתה קשה וההורים עבדו שעות מרובות כדי שלא יחסר לנו דבר, קיבלתי הרבה אהבה מכל הסובבים אותי. ההורים רצו שהבנות יגדלו שמחות בלי סיפורי שואה, וסיפורים קשים. החינוך בבית היה חשוב מאד, עם הרבה ערכים כמו חסד, כבוד האדם וסביב מסורת ישראל כפי שההורים שלי ראו בביתם בילדותם.

באזור שהתגוררתי, כמעט כולם היו עולים חדשים ומסביבי דיברו בשפות שונות. גם בכיתה שלי היו הרבה תלמידים בלי סבא וסבתא שנספו בשואה. ברחוב לא היה כביש ושחקנו כל ילדי השכונה יחד במשחקי ילדות שונים, כדור, חבל, מחבואים, תופסת ועוד, לא היו לנו מחשבים ומשחקי מחשב אלא שיחקנו הרבה מאוד בחברת ילדים בחוץ, גם בילינו שעות מרובות אחד אצל השני כך שהצלחתי להכיר משפחות שונות ושמעתי סביבי שפות מרובות, עד היום אני זוכרת מילים שלמדתי אז. זכיתי להכיר את עם ישראל לגווניו.

תחפושת הולנדית בגיל ארבע

במהלך הילדות עזרתי להורים שלי בעסק שהיה קשור למזון-אוכל. הצלחתי להכיר את "סודות החיים", לקבל מיומנויות של כישורי חיים, להתנהל במשא ומתן מול אנשים, להכיר מקומות ולהבין מהי פרנסה. בתל אביב של פעם, הלכנו הרבה ברגל ממקום למקום כולל שליחויות שאבא שלח אותי, לדוגמא לשוק הכרמל. לא היו פלאפונים, כדי לברר דברים עם אבי ואמי השתמשתי בטלפון ציבורי באמצעות אסימונים. טלוויזיה לא הייתה בכל בית וחדשות שמעו רק ברדיו. משימות אלו עזרו לי לגדול עצמאית יותר.

בכיתה א' למדתי בבית ספר "שורשים" בדרום תל-אביב (ביה"ס קיים עד היום). בסוף כיתה ג' עברנו דירה למרכז תל-אביב ולמדתי בבית ספר "שלמה המלך". בכיתה ד' התחלתי ללכת לתנועת הנוער "בני עקיבא" ושם הכרתי חברות נוספות, למדתי הרבה על אהבת הארץ ועוד הרבה ערכים דרך טיולים, פעילויות, מסיבות ואירועים. מאוד אהבתי ללכת לסניף היה שם הווי שמח ומלא חיים. בתיכון הייתי מדריכה בסניף והיה לי כיף לתת לאחרים. לאחר התיכון יצאתי לשרות לאומי בבית שאן ושם לימדתי בבית ספר, שם זכיתי להכיר חבורת בנות מקסימה שכל אחת מהם הייתה כולה נתינה לאחרים. במהלך שנת שרות התארסתי עם בני, בעלי שאותו הכרתי עוד מימי התיכון. ההכרות הייתה בבית הכנסת המשותף של ההורים וגם מהסניף. מיד לאחר מכן התחלתי ללמוד בסמינר להכשרת מורים "תלפיות" בתל-אביב.

אהבה ממרחקים…

ביום כיפור של אותה שנה פרצה מלחמה מאוד קשה "מלחמת יום כיפור", בני, הארוס שלי, היה מגויס לצבא בגבול הצפון, מאוד דאגתי לו ומקביל התחלנו בהכנות לחתונה. התכנית הייתה להתחתן בחודש כסלו ולא רצינו לדחות אותה (גם לאחר התייעצויות עם אחרים), בעצם התחלתי לבד וכל ההכנות נעשו בטלפון או על ידי מכתבים, לא היה גבול למחשבות שלי: מי תהיה התזמורת? איך תראה ההזמנה? את מי להזמין? מי יבוא? הרי כל עם ישראל מגויס, האם תהיה חתונה רק של נשים או זקנים?, ההמתנה לשמוע ממנו משהו או לקוות לאיזו חופשה גרמה לי לכתוב לו מכתבי געגועים וכמובן גם הוא כתב (עד היום המכתבים ברשותי). לקראת החתונה בני, קיבל שבוע חופשה ובעצם חזר 4 ימים אחרי החתונה לצבא. החתונה הייתה מאוד שמחה הגיעו הרבה אנשים גם חברים שלו מהצבא, מישיבת הכותל, חברות שלי. רקדו שעות, היה ממש מדהים, השיר שהתנגן לאורך החתונה היה "כי לא יטוש ה' עמו, ה' הושיע המלך יעננו ביום קוראנו". הרגשנו שלמרות המלחמה הקשה שעברנו ה' לא עוזב אותנו. וכך אנחנו מרגישים עד היום.

לאחר החתונה גרתי אצל ההורים שלי למשך חמישה חודשים כשאני מחכה מחופשה לחופשה זאת הייתה אהבה גדולה ממרחקים, כל צלצול טלפון הקפיץ והרטיט את הלב לשמוע שהכל בסדר, הייתי מחכה לדוור לראות האם יגיע מכתב נוסף בעצם חיכיתי לכל אות חיים. חלמתי מתי יחזור ונוכל לבנות בית משלנו. לאחר סיום המלחמה, אחרי חג הפסח, עברנו לגור בביתנו הקט בירושלים. החוויה המטלטלת הזו של להיות לבד ולחכות חזרה כל פעם כשהיה יוצא למילואים, הזכירה לי את תקופת תחילת הנישואין. הייתי צריכה לגלות כוחות מחודשים, שהקב"ה נתן לי, מה גם שהיו לנו כבר ילדים וצריך היה לטפל בהם. במהלך השנים עבדתי כמורה וכיועצת חינוכית עם תחושת שליחות ומימוש כל מה שאני מאמינה ומה שקיבלתי בחינוך מבית ההורים. נולדו לנו ב'ה ילדים היום כולם נשואים ויש לנו נכדים .ועל כך אני מודה לריבונו של עולם על כל הטוב והשפע שמשפיע עלינו.

ואם מדברים על אהבה

צריך לשמור עליה ועל קשר זוגי טוב כפי שהיה בהתחלה. לדעת ששני בני זוג כל אחד שונה ומיוחד, לכבד את השוני ולבנות את המשותף. "נישואין זה כמו גינה צריך לטפל בה במסירות כדי שתהיה צמיחה ופריחה."

הזוית האישית

עדנה: ברצוני להודות על הזכות שניתנה לי להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי במיוחד שחזרתי לצור מחצבתי בית הספר בו עבדתי – נעורים ירושלים, להיות במחיצתה של התלמידה מיכל שהייתה לי כמו נכדה וסייע לי בכתיבת מסע חיי.

מיכל: שמחתי שעדנה באה במיוחד בשבילי. הסיפורים שלה על העבר היו מעניינים ומרתקים.