מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, מנחם ברנוב, נולד בעירה קטנה באוקראינה, בשנת 1902.

כאשר היה בן חמש עשרה היו פרעות ביהודים. משפחתו ניסתה להימלט אבל הפורעים שהיו רכובים על סוסים פגעו בהם. סבא שלי נמלט ליער אבל הוריו נהרגו. הוא עבר לגור בבית אחותו, שהייתה כבר נשואה וגרה באודסה. שם הצטרף לקבוצת חלוצים שהקימו הכשרה שתכין אותם לעלייה לארץ ישראל. הם עבדו כמה שנים בחקלאות. בשנת 1924, חלק מהקבוצה וגם סבא שלי עלו לארץ.

סבתא שלי, יונה זרחין, נולדה בעירה קטנה ברוסיה הלבנה, בשנת 1903. כאשר גמרה את התיכון ולא יכלה להמשיך בלימודים החליטה לעלות לארץ לבדה… ממש גיבורה!! היא עלתה על אנייה, שנסעה ליפו. באותה אנייה נסעו גם חלוצים מאודסה, החלק השני של ההכשרה של סבא שלי, שביניהם היתה גם בת דודתו (מרים). היות וסבתי הייתה לבדה, הם קרבו אותה אליהם ובילו יחד כל הנסיעה. סבתי ומרים התיידדו מאד. כאשר הגיעו ליפו, סבא שלי, שבא לקבל את בת דודתו, פגש אותם בנמל. הוא סיפר לי, שברגע שהכיר את סבתי הרגיש שמצא את אהבת חייו וכך היה. הם חיו בתל אביב כמה שנים ואחר כך, עברו לנשר. סבא שלי קיבל עבודה בבית חרושת למלט.

נולדו להם 3 ילדים: אמי הבכורה ואחריה נולדו עוד שני בנים. החיים היו טובים אבל סבתא שלי חלתה בסרטן ובגיל 51 נפטרה. סבא שלי לא שכח אותה במשך הרבה שנים.

סבתא, אני וסבא ניסים

סבתא שלי חנה לוי נולדה בשנת 1904, בבולגריה בעיר רוסה, שעל שפת הדנובה.

כאשר התבגרה היתה נוסעת לביקורים בסופיה, לבית אחותה הגדולה, שהייתה כבר נשואה. היא כבר היתה בשנות העשרים הראשונות ובעלה של אחותה דאג לחפש לה בן -זוג. לו ולאחיו היה חבר שהיה כבר בן שלושים וחמש, מבוסס כלכלית ועדיין רווק ושמו ניסים בלי. השניים נפגשו, מצאו חן אחד בעיני השני ומהר מאוד התחתנו. נולדו להם שני ילדים. הם עברו את כל תקופת מלחמת העולם השנייה בבולגריה, עלו לארץ בשנת 1949 וגרו בלוד. אצלם זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון אלא סיפור שהתפתח.

אבא הרי ואימא רינה

אמא שלי פגשה את אבא שלי לראשונה בחודש מאי בשנת 1950. היא הייתה בת תשע עשרה וחצי. הוא עשה רושם של בחור עדין ושקט וזה כנראה מה שמשך אותה. היא ראתה שהוא מאד גבוה. ההבדל ביניהם היה עצום אבל מהר מאד התרגלו למצב. הם היו חבורה קטנה של שתי מורות וארבעה בחורים והתחילו להיפגש. יום אחד, כאשר התאספו אצלם בחדרים (שני חדרי מחסן של סולל בונה) שבהם גרה אמי והמורה השנייה, אבא שלי הביא אקורדיון. הוא ניגן מצוין, שרו ונהנו מאד. כאשר ראה שגם אמי מנגנת, השאיר את האקורדיון אצלה. לאט לאט התחילו להיפגש לבד יום יום, ומאז ועד היום חוץ מימי המילואים וכמה נסיעות לחו"ל לא נפרדו, עוד מעט שישים ושש שנים.

העובדה שבאו מעולמות שונים הוסיפה המון עניין לחייהם. בגלל זה, התקופה הראשונה של היכרותם היתה מאד מרתקת.

וכמובן האהבה!

בנובמבר 1952, הם התחתנו. החתונה נערכה במטבח הפועלים בחיפה, היו ארבע מאות מוזמנים, כל החברים והחברות של אימא  שלי ושל ההורים שלה מנשר, כל הקרובים של אבא שלי שרובם היו כבר בארץ, כל חבר המורים מלוד וכל החברים החדשים שההורים שלי הכירו. לחתונה קיבלו הקצבה. הימים היו ימי ה"צנע" ולא היה אוכל. כל המצרכים היו בנקודות, בפנקסים שסיפקה הממשלה לכל משפחה. לחתונה הם קיבלו הקצבה מיוחדת: נקניקים, ביצים, מרגרינה וסוכר. במשך שבוע לפני החתונה, הם אפו בבית ארבעים עוגות טורט פשוטות וציפו אותן בקרם מרגרינה וקקאו.

סבתא שלי תפרה לאימא שלי שמלה פשוטה ונחמדה מתחרה ובערב החתונה אמי חפפה ראש ובעזרת כמה קליפסים עשתה מן תסרוקת. בבוקר החתונה, עמדו כל החברות של סבתא שלי מנשר והכינו מאות כריכים ממרגרינה, נקניקים, ביצים קשות ומלפפון חמוץ.

החופה נערכה בבית הרב שהיה סמוך למטבח הפועלים. כאשר נכנסו לאולם, עברו בשדרה של אורחים עם נרות בידיהם, זה היה מפתיע ומרגש. אחד מבני הדודים של אבא שלי הביא תזמורת קטנה ונחמדה שניגנה מוסיקה פשוטה של הורה וריקודי עם שונים. הם רקדו המון והיה שמח. החיים היו כל כך פשוטים וטובים.

להורים שלי נולדו שני ילדים – אחי עדי ואני, חמישה נכדים ושבעה נינים. הם בהחלט מרגישים מבורכים.

תשעים שנה זה המון זמן – אפשר בקלות לכתוב ספרים שלמים מלאי זיכרונות על תקופה כל כך ארוכה. אי אפשר היום לגעת בכל מה שהיה.

אבא שלי הרי

בואו נספר לכם מעט על החתן, אבא שלי.

הוא מאד מוכשר ללמוד שפות. כאשר הגיע לארץ ידע בולגרית, גרמנית, צרפתית, רוסית, וספניולית. בשנת חמישים, כאשר הכיר את אימא שלי, דיבר עברית מצוין ואחר כך למד אידיש ואנגלית.

בבולגריה הוא למד ארכיטקטורה ובארץ התקבל לעבודה במחלקת הנדסה בתור סגן מהנדס העיר של עירית לוד. בין כל העבודות הוא עסק בהכנת תכניות הגשה בשרטוט והצטיין בזה. לאורך כל השנים הגיש עשרות רבות של תכניות, מה שעזר מאד לכלכלת הבית. בנוסף גם תכנן דירות ובתים פרטיים.

בנוסף לנגינתו באקורדיון הוא למד נגינה בכינור. בבולגריה היה גם נגן בתזמורת הפילהרמונית היהודית בסופיה. בארץ ניגן רק בבית. נגינתו הייתה מאד מתקדמת. הוא ניגן את כל הקונצרטים הידועים לכינור ותזמורת וחבל שהפסיק.

יש לו גם חוש התמצאות לא רגיל. בנסיעה הוא ידע תמיד למצוא את הדרך בכל הערים הגדולות בהן נסענו במכונית רק לפי החוש והכיוון, אפילו בלי עזרת מפה.

בבית ידע לתקן לבד כל דבר – כל מה שהתקלקל מחשמל ואינסטלציה עד כל מיני מכשירים – רדיו, טלפון, ועוד.

בשנים יותר מאוחרות ובעיקר בזכותו של זליג בעלי למד להשתמש במחשב, מה ששינה את כל חייו. הוא לא יכול לתאר לעצמו היום חיים ללא מחשב. הוא יושב מול המחשב מן הבוקר, בודק יומיום את מצב הבנקים, משלם את כל התשלומים – חשמל, מים, ארנונה, טלפון, והזמנות שונות. גם מטייל בעולם, שומע קונצרטים נהדרים, ורואה מופעים למיניהם.

בשנים האחרונות הוא גם התחיל לכתוב. הוא כותב הרבה ובהצלחה רבה. כתב גם סיפור על חייו "חיי" והרבה רשימות מהרהורי ליבו. כפי שאתם רואים, בן האדם הזה מלא וגדוש ובהחלט יכול להתגאות בעצמו.

לצערי, משנת 2003 ועד היום בהיותו למעלה מתשעים, עבר מחלות קשות ורציניות, שמחלקן סובל עד היום. גם עבר ניתוחים רציניים, ששינו לגמרי את חייו. אבל למרות הכל, תמיד התמודד בגבורה ויצא ממצבים קשים.

בשבתות, יש לנו מפגשים משפחתיים עם כל הילדים והנכדים וההורים שלי תמיד חלק ממפגשים אלו. אמא שלי תמיד אומרת שהמפגשים האלו הם סם החיים בשבילם.

אמא שלי רינה

בין כל האהבות יש עוד אהבה – אהבת מולדת שממלאה את החיים שלה יומיום מילדות צעירה ביותר. הרגשה של אהבה אין קץ, מסירות, רצון להקרבה והתנדבות, מגיל שלוש בגן הילדים ועד שנות העשרים.

אמא שלי נולדה בנשר, בשנת 1931, בת בכורה ליונה ומנחם ברנוב, שנפגשו והתאהבו בשנת 1924. הזיכרונות מתחילים בגיל שלוש. אימא שלי רואה את עצמה בנשר, בחצר הצריף שלה תחת עץ הזית, שם עברו עליה ימי ילדותה הקסומים. שם שיחקו וצחקו, סיפרו סודות, הציגו הצגות עם מסך ותלבושות וכל הילדים מהרחוב היו באים לראות.

שם היו  גם כשערבים ירו מידי פעם על השכונה ורצו להתחבא ליד קיר המגן, שהיה באותה תקופה בכל צריף להגנה מפני הכדורים. נשר היתה מוקפת מכל עבר בישובים ערבים ולאורך עשר ויותר משנותיה הראשונות, הם סבלו מידי פעם מיריות  על היישוב. זו היתה תקופת השלטון הבריטי על ארץ ישראל והם תמיד תמכו בערבים. כתוצאה מן המצב הזה התגברה אצלם אהבת המולדת והם ידעו שהם חייבים להגן על עצמם.

החינוך שלהם היה מכוון גם נגד האנגלים וגם נגד הערבים. התחילו בגיל שלוש עשרה בחג"ם (חינוך גופני מורחב). זו בעצם היתה הכנה לכניסה ל"הגנה", שהיתה התנועה להגנת המולדת. הם למדו תרגילי סדר, עזרה ראשונה ואמצעי לחימה כמו קפ"פ (קרב פנים אל פנים) עם נבוטים כבדים מעץ ולחימה בגיאו. בגיל חמש עשרה, נשבעו להגנה, בטקס סודי ומרשים ועד אז, אימא שלי כבר ידעה להשתמש בנשק ואקדחים למיניהם: סטן, ברן, רובה אנגלי ורימונים. היום זה נשמע הזוי ולא מציאותי, סך הכל הם היו ילדים.

במשך כל תקופת התיכון, אימא שלי המשיכה להתאמן בסתר ולשמור על כושר. תוך כדי הייתה גם מדריכה ומרכזת סניף "תנועת העובד" במקום, כמוכן הדריכה עולים חדשים, ניצולי שואה, לימדה אותם עברית, שירה וריקודים בבית העולים אצלם על הגבעה.

ב- 29/11/47 היתה ההחלטה באו"ם על הקמת המדינה ולמחרת בבוקר פרצה מלחמת השחרור. אמא שלי היתה אז כמעט בת שבע עשרה. צרפו אותה לצוות שליווה אוטובוסים לחיפה. בכל הדרך היו רק ישובים ערבים שהיו יורים על האוטובוסים. בחצאית שלה היה קשור אקדח קטן (פיסטולה ברטה) ובאוטובוס היו שתי הגבהות מעל הגלגלים שם הסתירו סטן ורימונים.

אמא שלי ידעה שאם יתפסו אותם האנגלים, העונש יהיה מאסר עולם על נשיאת נשק. בכל זאת עשתה את זה כמה שבועות ולמזלה הכל עבר בשלום – גיבורה ממש!

אמי סיימה את התיכון בשנת 1948. היות והיתה כבר מלחמה קשה, הקדימו להם את בחינות הבגרות להתחלת חודש מאי, עוד לפני קום המדינה. ב- 15/5 נגמרו הלימודים וכולם התגייסו לצבא. אימא שלי היתה מאד צעירה ולא יכלה להתגייס. היא נרשמה לסמינר למורים, למדה שנה וחצי ואז ביקשו מתנדבים ללמד עולים חדשים כי היה מחסור חמור במורים בגלל העלייה הגדולה שהיתה. כמובן, היא התנדבה מיד ומבין כל המקומות שהציעו לה בחרה בעיר לוד. היא הרגישה שזה יהיה במקום הגיוס לצה"ל.

בינואר 1950, עזבה את ביתה בנשר והיתה בדיוק בת תשע עשרה. בלוד פגשה את אבא שלי והתאהבה בו ועל כך כבר סיפרתי קודם.

זליג ואני – ההכרות

נולדתי בעיר לוד בשנת 1955 ואת כל ילדותי ביליתי בעיר זו. בגיל חמש עשרה וחצי כאשר הייתי תלמידה בתיכון רמלה לוד הגיע יום אחד לבית הספר בחור גבוה מאד להדריך את התלמידים בחוג ביולוגיה. הבחור היה מבוגר ממני בארבע שנים  וכבר למד באוניברסיטה  מכיוון שהיה עתודאי.

המורה שלי לביולוגיה הכריח אותי ללכת לחוג זה, מכיוון שהייתי אחראית על המעבדות בבית הספר ולכן התמזל מזלי לפגוש את הבחור… שמו היה זליג. זו היתה אהבה ממבט ראשון. מאד התרגשתי כאשר ראיתי אותו ומיד ידעתי שמשהו יקרה ביננו. בתחילה נפגשנו בכל פעם שהיה חוג. אני הייתי פותחת את החדר וגם סוגרת בסיום החוג וכך יצא שדיברנו הרבה.

התחלנו ללכת יחד גם לאוטובוס בסוף היום ואז יום אחד אזרתי אומץ והזמנתי אותו למסיבת פורים שלי. זה היה די ברור שלא ירצה בגילו לבלות עם ילדים במסיבת פורים אבל מאד קיוויתי שיבוא. ואז בערב הגיע אליי ומאד שמחתי, אבל מיד אמר שלמסיבה הוא לא הולך אבל הציע לקחת אותי במקום לפגישה אישית ונסענו ברכב שלו ליפו העתיקה.

זו היתה הפגישה הראשונה שלנו ומשם התפתח סיפור אהבה מאד גדול. יום יום נפגשנו גם בתיכון וגם בבית אצלי בלוד ואצלו  ברמלה. בהיותי בת שבע עשרה כבר החלטנו שאנחנו רוצים להינשא מיד בסיום התיכון שלי ואז קיבלתי טבעת במתנה. בהיותי בת שמונה עשרה וזליג בן 22 נישאנו ברחובות.

המשך חיינו

לאחר החתונה אני הלכתי ללמוד באוניברסיטה וזליג הלך לצבא. כעבור שנתיים וחצי בשנת 1976, נולדה עופרי בתי הבכורה ובשנת 1978, נולד בני איתי אבא של אלה.  בשנת 1985, נולד בני יואב ובשנת 1991, נולד בני הצעיר נדב.

זליג ואני למדנו להכיר אחד את השני טוב יותר במשך השנים והאהבה שלנו הלכה וצמחה וכמובן מאוד אהבנו את ילדינו.

בשנת 1989, התחלתי לעבוד באל-על ועובדת שם עד היום.

זליג נשאר בצבא כעשרים שנה ולאחר מכן, הקים את חברת "טבת" שבה עובדים היום שלושה מילדיי.

הבן הצעיר נדב עוסק בתכנות מחשבים וגם מצלם דוגמניות ואירועים.

בשנת 2006, זליג חלה. מצבו הלך והתדרדר ולאחר 7 שנים בשנת 2013, נפטר. נאלצתי להיפרד מאהבת חיי.

אבא של אלה

בני איתי, לאחר שירותו הצבאי נסע לבלגיה לבקר חבר ואותו חבר הכיר לו את אורית אהבת חייו. שניהם עבדו יחד בביטחון אל על בבלגיה. לאחר מכן, חזרו ארצה ללמוד. ולאחר מכן, נישאו. איתן הבן הבכור, נולד בשנת 2006 ואחותו אלה, נולדה בשנת 2008 ואז עברו לגדרה. אחרי 3 שנים נולד אסף הבן הצעיר.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

סבתא רבה רינה: שמחתי לקחת חלק בפרויקט "הקשר הרב דורי" של אלה נינתי היחידה והנהדרת בין כל הבנים.