מאגר סיפורי מורשת

סיפור אהבה

סיפור האהבה הזה התרחש בשנות העשרים של המאה העשרים (1921) בארץ ישראל בין רוחמה שטמפר ילידת הארץ, בת המושבה פתח-תקוה לבין החלוץ יצחק רוכל שעלה ארצה בעלייה השלישית מהעיר קרמניץ (רוסיה/אוקראינה).

יצחק מספר:

"בחו"ל הייתי דוחה בעקשנות כל מיני פיתויים והזדמנויות, וכל מאמצי הורי להכניסני לחופה עלו בתוהו. אחת החלטתי – רק בארץ ישראל אשא אשה, ודווקא מבנות הארץ! והנה נקרתה על דרכי משאת נפשי "בת הארץ" ממש עם בואי…"

רוחמה לבית שטמפר – משפחת שטמפר מקורה מהונגריה. הבן הבכור יהושע שטמפר הושפע מרעיונות התנועה הציונית שהחלו להתפשט בהונגריה ומחליט לעלות ברגל לארץ הקודש. הוא לא מספר על כך להוריו ומכין בחשאי תרמיל עם מעט בגדים ומפות של הארצות הסמוכות, ספר תפילין ומעט כסף. לאחר תלאות רבות הוא מגיע לסלוניקי שביון ושם מתקבל בחום על ידי הקהילה היהודית. רב הקהילה מסייע בידו להפליג באנייה לקושטא שבתורכיה ומשם הוא ממשיך ברגל עד פלשתינה והוא רק בן 18. שאיפתו הייתה להקים ישוב חקלאי בארץ והוא חובר לקבוצה של יוצאי הונגריה ובהם גוטמן, ראב, יואל משה סלומון וזרח ברנט הם קונים אדמה על מי הירקון (דונם) וקוראים למקום פתח-תקוה.

מנחם-יהודה שטמפר אבי רוחמה היה אחיו הצעיר של יהושע. הוא ושאר המשפחה עולים לפלשתינה ומתיישבים בירושלים בשנת 1873. מאוחר יותר מצטרף מנחם-יהודה  לאחיו יהושע ביסוד המושבה פתח-תקווה ושם נולדת וגדלה רוחמה.

אריק אינשטיין בבלדה על יואל משה סלומון

יצחק רוכל – היה הבן הבכור מבין 10 ילדים של יהושע ושפרינצה רוכל. זו היתה משפחה מסורתית שניהלה בית חרושת גדול לנייר בעיר קרמניץ. (ברוסיה הדרומית). ילדי המשפחה חונכו ברוח התנועה הציונית ובבית דיברו עברית ויידיש. השכלה כללית קבלו בבתי ספר רוסיים. ב- 1915 במלחמת העולם הראשונה נחרב בית החרושת  ומשרידי המכונות הקימה המשפחה תחנת כוח חשמלית וטחנת קמח. יצחק שיועד לנהל את העסק המשפחתי נשלח ללימודים בלנינגרד (פטרסבורג). שם נחשף לפעילות ציונית והיה חלק מקבוצת "ההגנה היהודית " בראשות יוסף טרומפלדור.

לאחר 3 שנים נקרא יצחק לחזור למשפחתו ולנהל את המפעל המשפחתי אולם עיקר עיסוקו היה בהכנת קבוצות עולים, חלוצים, לארץ ישראל. באפריל 1921 עלה יצחק לישראל יחד עם עוד 12 חלוצים. בשנים שלאחר מכן עלו שאר האחים וב- 1932 עלו גם ההורים ובכך התאחדה המשפחה הגדולה בארץ ישראל.

רוחמה שטמפר מתארת בזכרונותיה חיי משפחה קשים. הוריה נישאו בהיותם בני 17 ונולדו להם 6 ילדים…" אבא עובד בעבודות שונות אך לא מצליח מבחינה כלכלית והוא מחליט לצאת לאמריקה "לשבור שבר"… חוזר אחרי שנתיים בידיים ריקות… אמא פתחה חנות בגדים… למרות הקושי הכלכלי ביתנו היה פתוח לפועלים וחלוצים שמצאו שפה משותפת עם אבא ואמא…"

רוחמה סיימה את לימודיה בסמינר לוינסקי ביפו כגננת ונשלחה לשנתיים לקהילה היהודית בסלוניקי שביוון ללמד עברית ואת ערכי התנועה הציונית.

כ-100 שנה לאחר מכן, אני, אורית אבידר (רוכל) נכדתה של רוחמה שטמפר, הסתובבתי בסלוניקי בדיוק באותם רחובות ובית כנסת שמתארת רוחמה בזכרונותיה.

המפגש – עם עלייתו ארצה הצטרף יצחק לגדוד העבודה בראש העין ושם פגש את רוחמה.

בספר שהוציא יצחק לזכרה של רוחמה לאחר שנפטרה הוא מתאר:

"… דבורה השמעת? אמרה רוחמה לחברתה, אל הגדוד הגיעו שני בני רויכל… בואי ונראה אם הם בחורים יפים, כך התחיל הדבר… "

"… בפגישתנו הראשונה שאלתי את רוחמה – האם את מבני בנימין? (בני בנימין היה איגוד של צעירי המושבות, בעל כיוון ימני) … לא ענתה, אינני מבני בנימין אני "מבנות בנימין" כי סבא שלי שמו בנימין… זו הייתה רוחמה. חדת לשון ומלאת שמחת חיים".

מוסיף יצחק: "… הייתה רוחמה מרבה לבקר במחנה האוהלים של גדוד העבודה. לא רק למעני באה… משך את ליבה הגוון המיוחד באורח החיים של מחנה החלוצים שבאו לבנות את הארץ בעמל כפיים תוך שמחה וריקודים… הייתה נגרפת במחול ההורה ומקשיבה גם לדיונים הרציניים באספה הכללית של הגדוד…"

"… פעמים גם היתה מסייעת בעריכת עלון הגדוד "מחיינו" שאני הייתי העורך הראשי שלו… הערותיה היו קולעות וענייניות.. וכך הפכה הנערה בת ה- 19 לעורך המשנה של הביטאון הראשון של התנועה הקיבוצית המתרקמת …"

לאחר כמה חודשים עובר יצחק עם חבריו ליפו ומקימים את "שכונת מחוסרי דירות" (רח' בוגרשוב).

רוחמה ממשיכה בלימודיה בסמינר לוינסקי ומתגוררת בחדר בשכונת נווה צדק. הם ממשיכים להיפגש ורוחמה מכירה ליצחק את חברותיה מהסמינר. יצחק עוזר לה בלימודי ה"מישנה" והיא מכירה לו את "אנשי הישוב". לקראת סיום הלימודים מציע מנהל הסמינר ד"ר אפשטיין לרוחמה לנסוע לשנתיים לסלוניקי (יוון) ללמד עברית בקהילה היהודית הגדולה שבעיר. רוחמה נענית לאתגר ונוסעת לשם עם חברתה הטובה דבורה. (1922-1924) יצחק באותו זמן עובר לטבריה לעסוק בבניה – ודרכיהם נפרדות !!!! רוחמה עושה חייל בסלוניקי, היא וחברתה מתקבלות בחום ע"י הקהילה היהודית. מציעים להן להישאר ולהנשא לבני המקום.

יצחק מספר: "… בתחילת שנת 1925 נפגשנו דרך מקרה בחיפה… רוחמה עבדה שם כגננת ואני הועברתי מטבריה לחיפה כעובד של קופת חולים… רוחמה הייתה בשלה לאהבה, המחזר הסלוניקאי שלה נשאר בסלוניקי, היא סירבה לו. גם ההרפתקה הרומנטית שלי בטבריה הגיעה לקיצה וכעת היינו נכונים זה לזו …"

"תקופת האוהלים שלי נסתיימה ושכרתי חדר בעיר התחתית לא רחוק מחדרה של רוחמה… במשך ימות השבוע היינו עסוקים אך יום השבת היה כולו קודש למרחבי ההר, מערותיו וחורשותיו…  באחד הערבים, נאמרה המילה המיוחלת ומעתה ראינו עצמנו כמי שעתידים לבנות בית בישראל… באחת השבתות נסעה רוחמה להוריה בפתח תקווה לבשר להם ואז גם נקבע מועד לנישואין…"

על ההכנות לחתונה הוא מספר: "… בפרטים עסקה רוחמה, דרישותינו היו צנועות – כשם שאורח החיים בכללו היה צנוע מאד באותם הימים… הסתדרנו באמצעים המצומצמים שעמדו לרשותינו (משכרתי היתה 8 לירות מצריות ושל רוחמה 9 לירות מצריות) שכרנו דירה מאת אבו סאברי בירכתי הדר הכרמל, שכונה מעורבת של יהודים וערבים..הדירה שלנו הכילה חדר אחד הול גדול ומרפסת רחבה כשממולנו נשקף הים ומאחורינו הר הכרמל…"

"… רוחמה נרתמה בהתלהבות לסדר את הדירה… כלי מיטה סיפקה אמה של רוחמה ואחיה הגיש לנו סט כלי אוכל "סרביז"… והנה מתקרב יום החופה… את החופה ערכנו בבית אחותה הבכורה של רוחמה שהתגוררה בהדר הכרמל…  שמלת החופה של רוחמה עדיין זכורה לי היטב – שמלה לבנה עם קישוטי תכלת.. למעשה לא נבדלה השמלה הזו בהרבה משמלה רגילה. שמלה זו שימשה אותה גם שנים רבות לאחר מכן…. יום לפני החופה ירדנו לחיפה תחתית וקנינו טבעת קידושין, כפיה ערבית ששימשה כהינומה ובשבילי חולצת משי… לבסוף נשלמו ההכנות… ראינו את טקס הנישואין כענין פרטי לגמרי לכן נקראו לבוא רק קרובי משפחה. אפילו הידידים הקרובים ביותר לא הוזמנו… זו הייתה רוח הזמן – צנע חמור…."

"בדיוק באותו יום, יום החתונה הגיעו מחו"ל דרך נמל חיפה אחותי הבכורה שרה ואחי הצעיר יוסף והספיקו להשתתף בשמחה… למחרת יום החתונה והנה רוחמה "בעלת בית" גם מכניסת אורחים… החדר היחיד נמסר לאחותי ואחי בעוד שהזוג הצעיר "התמקם" בהול ועל המרפסת…."

"ימים מעטים לאחר מכן הגיע עוד אורח חשוב מחו"ל הלא הוא "המחזר" הנאמן מסלוניקי… משבא ומצא שרוחמה נשואה – נפלו פניו. לעזור לו לא יכולנו אך קיבלנוהו במאור פנים וארחנו אותו בביתנו מספר ימים…"

… בט"ו אלול תרפ"ה נישאה רוחמה ובי"ג טבת תשכ"ח נפטרה (בת 68). ארבעים ושתים שנה וארבעה חודשים חיינו יחד ובנינו בית בישראל. נתקיים בי "מצא אשה מצא טוב"…. בשנים הראשונות גרה המשפחה בחיפה, על הכרמל, ולאחר מכן עברו לתל- אביב. רוחמה היתה גננת ועסקה רבות בקליטת יהודי סלוניקי שעלו ארצה עם קום המדינה. רוב קהילת סלוניקי הושמדה במלחמת העולם השנייה. יצחק עבד בקופת חולים, הקים את ספרית "ריבל" לזכר יהודי קרמניץ והיה חבר באקדמיה ללשון. נפטר בגיל 92.

ליצחק ורוחמה נולדו שני בנים אלדד ועידו. לאלדד נולדו שלושה ילדים יובל (נהרג במלחמת יום הכיפורים), אורית  ועמרי. לעידו נולדו ארבעה ילדים: יפתח, גלית, סער ויובל. נולדו 16 נינים ו- 3 בני נינים.

משפחות שטמפר ורוכל /אבידר היו ממקימי המדינה. יסדו קיבוצים וישובים, מלאו תפקידי מפתח ביישוב היהודי, בהגנה בפלמ"ח ובצה"ל. ההיסטוריה המשפחתית שלנו שזורה בהיסטוריה של מדינת ישראל.

כתבו: אורית אבידר (נכדה של רוחמה ויצחק) והנכד שלה אורי בן-צור.

הזוית האישית

אורית אבידר: תוכנית מרגשת מאוד, מעלה זכרונות מבית ההורים ומאפשרת לחזור לעבר למען דור העתיד שלנו.

אורי בן צור: שמחתי ללמוד על עברה של משפחתי שמספר את סיפור המדינה.