מאגר סיפורי מורשת

הורי, כבר בהיותם נערים, ברוסיה הלבנה (אז זה היה שייך לפולין) "ספגו"  ציונות.

אימי, עזבה את בית הוריה.בגיל 16.ולמדה בסמינר למורים בעיר וילנה.

בהיותה מורה, חזרה לעיירת הולדתה והקימה "קינים" חדשים לתנועת הנוער.

במסגרת פעילותה בתנועה, הכירה את אבי, שהיה פעיל אולי יותר ממנה.

וכך שניהם שהיו חניכים בתנועה' עכשיו הדריכו בה אחרים. ואף הקימו סניפים נוספים' והכל בעברית כמובן.

מתוך מצב זה, עלתה אימי ארצה. בשנת 1931. חלוצה וציונית.  שנתיים עמלה והצליחה לבסוף להעלות גם את אבי ארצה. בארץ התחתנו והולידו אותי.

אני נולדתי בקיבוץ קריית ענבים בו עבדו שני הורי.

באלבומי ילדותי, לא מעט תמונות ששקדה אמא להדביק.  ובעט ציפורן, כתבה בכתב ידה של מורה לעברית. גיל  ומצב.

ממש "קורות חיים".

בהיותי בן 3, "עקרו" הורי לקיבוץ גניגר. בגניגר גדלתי עד גיל 7. בקיבוץ זה כבר עבדו הורי במקצועות שלמען העיסוק בהם, עלו ארצה.

אימי בהוראה ואבי בחקלאות. אך הייתה בעיה קשה. הילדים לנו בבית ילדים' מה שקרוא "לינה משותפת".

אימי לא אהבה את צורת החינוך הזו.(וזה בלשון המעטה).

ולמרות שהורי גרו בחדרון קטן ללא שירותים וללא מטבח' הוציאה אותי אימי מבית הילדים ו"שיכנה" אותי בארגז המצעים שהיה מתחת למיטתה.

עובדה זו – הינה תמצית חיי בתור ילד. ויתכן – כי אופיי והתנהגותי גם כנער ואפילו כבוגר נגזרו מהשקפת עולמה זו של אמא.

המלחמה שניהלה אימי מול מערכת החינוך הקיבוצית, היא שעיצבה את חיי.

אמא טבעה מטבע לשון – הגור כמו אצל בעלי החיים צריך להיות בחיק אמו! כפי שציינתי אצל אימי הייתי מרכז החיים, ובית הילדים היה צרה צרורה, כמעט אסון. לא פלא שאמא חיפשה פתרון אחר.

ומצאה אותו, בקיבוץ דגנייה א'. שם היו הילדים ישנים בבית ההורים מה שקרוא "לינה פרטית".  עובדה שהעניקה להורי אפשרות, להעניק לי הרבה יותר "זמן איכות".ולקחת לידיהם את מושכות חינוכי.

אפשר להגיד שחיי החלו מחדש בדגניה. נכון שכבר הייתי בן 7, אך אמא נתנה לי הרגשה, שכל השנים שעברו, לא היו "שוות". העובדה שמטפלות חינכו אותי – לעתים תוך אלימות – רכה אומנם, אך כפייתית, ולא היא עצמה, ביטלה את כל מה שהיה בעבר.

וכך בגיל 8 עליתי לכיתה א'  בדגניה. בבית החינוך המשותף לקיבוצי עמק הירדן.

כל ימי ילדותי מרגע זה, היו אחרים. להורי נולדו במשך השנים עוד 3 ילדים (כולם בנים). וכולנו גרנו בחדר אחד בדירת ההורים, והפכנו לחברים הכי טובים בעולם.

נכדי, לעולם לא יבין זאת, אבל החיים עם אחיי בחדר אחד, צמוד ללביאה האם. עשו אותי, למה שאני!

בארץ קראו לנו אז באותם השנים "ילדי תנובה". שם זה מסמל את חיינו בתור ילדים, שיש להם הכל. יעני-שוחים בתוך כד שמנת.ומתרחצים בחלב, ללא מאמץ. נתנו לנו אוכל, חינוך, רפואה, ביגוד ובילויים. וחיינו התנהלו באושר בשמחה וללא שום דאגה.

תקופת חיים זו (מגיל 8 ועד 18) מלאת חוויות וסיפורים אין ספור. ומתועדת בתמונות רבות. הצילום היה דבר יקר, באותם ימים. אך להורי לא היה אכפת מהכסף. אמא דאגה להזמין את הצלם הדגניתי לכל אירוע. ולאחר מכן למיין, לסדר באלבומים ולכתוב הסבר לכל תמונה.

החיים המשיכו לזרום. התחתנתי, הקמתי משפחה, וגידלתי ילדים. ולא עזבתי את אהבת חיי הראשונה טרקטורים.

כולם בגרו. לביתי נולדו 3 ילדים שהפכו אותי סבא!

הזוית האישית

סבא עוזי – נהניתי מאוד. למדתי המון. זו הייתה הזדמנות אחרונה, לספר את קורות החיים של שני דורות לאחור, ולגעת אפילו על קצה המזלג, בדור קודם יותר, על מנת שדור הנכדים/נינים, ידע משהו עלינו.

ניתאי – אני נהניתי מאוד מהמפגשים עם סבא מכיוון שלמדתי המון ורכשתי ידע מפעים מסיפורו של סבא. מאחל לו המון בריאות והצלחה בהמשך.