מאגר סיפורי מורשת

שמי עמי פדרמן, אני גר בהרצליה, אני אב לשלוש בנות ושני בנים, וסבא לשישה נכדים. בחרתי לספר לך נכדתי על האהבה שלי לארץ ישראל.

נולדתי ביום הקמת המדינה, למעשה גדלתי יחד עם המדינה. בכל יום עצמאות היה יום ההולדת שלי, ולכן כמובן אהבתי מאוד את יום העצמאות. אבל אהבתי את יום העצמאות לא רק בגלל שזה היה יום ההולדת שלי, אלא מכיוון שביום זה תמיד הייתה התלהבות גדולה, מכיוון שההקמה והעצמאות של המדינה היו בגדר נס.

היום מתייחסים למדינה כדבר מובן מאילו, אבל אז זה לא היה כך. פעם היתה התלהבות עצומה והתרגשות מכל דבר שהיה קשור למדינה. אפשר להגדיר את זה כאהבה גדולה מאוד למדינה. טיילנו בכל הארץ בכל מקום, והתעניינו בכל דבר שהיה קשור. התלהבנו מכל דבר חדש ומכל מאורע שהיה קשור למדינה כאילו זה היה מאורע פרטי שלנו.

למדנו תנ"ך וגם תלמוד, לא כנושא דתי אלא כמורשת תרבותית וכהיסטוריה של העם שלנו. גם חגגנו את החגים בצורה שונה ומתוך פרשנות מודרנית ולא בהכרח במתכונת הדתית. לכן מאוד אהבנו את הנושאים האלו והתחברנו אליהם בגלל הקשר הלאומי והתרבותי ולאוו דווקא כציווי דתי. לצערנו המנהיגים שבאו אחרי בן גוריון לא חשבו שתפקידם גם להנהיג מבחינה רוחנית והשאירו את הנושא לכל מני רבנים.

כתוצאה מכך אנחנו רואים היום את הנוער שאינו דתי מתרחק מאוד מכל אותם דברים שאנחנו כל כך אהבנו בצעירותינו. מי שהקים את המדינה היה דוד בן גוריון והוא גם היה ראש הממשלה בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. בן גוריון וחבריו להקמת המדינה ניסו ליצור אדם יהודי חדש ושונה מהיהודים שחיו בגלות שנים כה רבות. בן גוריון ידע היטב את התנ"ך אבל גם קרא הרבה פילוסופיה והתעניין בבודהיזם. הפילוסוף הנערץ עליו היה שפינוזה שנחשב ל"חילוני הראשון".

בן גוריון חיפש בתנ"ך את הערכים ההומניסטים והאוניברסליים שהתאימו לדעתו לרוח החדשה של המאה העשרים וראה באימוץ ערכים אלו את יעודו של עם ישראל המתחדש בארצו. ברוח זו התחנכנו בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת ואת הערכים האלה ניסינו להעביר לילדינו ולנכדינו.את ההתנגשות בין ערכים אלה לבין הגישה המנוגדת של לאומנות וחוסר סבלנות אנחנו רואים וחווים ביתר שאת עד היום.

בינינו ולידינו גדלים ילדים בבתים שספגו חינוך ומורשת שונה לחלוטין כאילו מדובר בבני עם אחר המפרשים את התנ"ך והמורשת בצורה שונה לחלוטין וזה כמובן מבלבל מאוד.  אותנו בני הדור שגדל עם המדינה זה מאוד מטריד, אבל נראה לי שהצעירים במשפחתנו וחבריהם לא ממש מודעים לפער הזה ומוטרדים ממנו.

היום אנחנו קרובים לילדים ולנכדים שלנו, והאהבה שקודם הופנתה לדברים כמו המדינה והצבא והאהבה לחברים ולחברות מופנית היום למשפחה, לילדים ולנכדים, וגם לדברים שאנחנו אוהבים.

אנחנו אוהבים טבע וטיולים, וגם מושפעים מהנכדים ואפילו אוהבים את הסרטים ואת המוזיקה ואת האוכל שהם אוהבים.

הזוית האישית

אלה: אני הרגשתי שאני יותר מתחברת אל סבא שלי ושאני גם לומדת יותר על המורשת הישראלית שלנו, על קום המדינה וגם מה קרה לפני שהדור שלנו נולד.

סבא: אני שמח שניתנה לי הזכות לספר לנכדתי את סיפורי, ובטוח שאלה נהנתה מהמפגשים שלנו.