מאגר סיפורי מורשת

סבתא מרים גדלה במשפחה חמה ואוהבת. המשפחה מנתה שני הורים ושלושה ילדים, כאשר סבתא הייתה הבת היחידה.

ילדותה הייתה ילדות טובה ומהנה. סבתי מתארת כי הייתה ילדה חברותית ואף הוגדרה כ"מלכת הכיתה" – תמיד היו סביבה ילדים וחיי החברה שלה היו מלאים ומגוונים.

סבתי בילדותה הייתה תלמידה טובה, חכמה ואף מצטיינת, בעקבות ההצטיינות הועלתה סבתי כיתה, כך שמכיתה ד' עלתה לכיתה ו'. תחביביה העיקריים של סבתי היו קריאת ספרים וטיולים.

לסבתי היה קשר מיוחד עם בני הדודים שלה שהיו בני גילה והיו לחבריה הטובים.

עלייתה לארץ של סבתי הובילה לפרידה קשה מבני הדודים והחברים אשר נשארו בגאורגיה.

סיפור עלייתה של סבתי התחיל במגורים בגיאורגיה בעיר סוחומי. המשאלה של הוריה, אשר היו ציונים בדמם, הייתה לעלות לארץ ישראל. להוריה של סבתי היה קושי רב לקבל אישורים לעלייה, אך הם התעקשו ונלחמו רבות על מנת להגיע לארץ ישראל.

ערב אחד בשנת 1967, בהיותה בת 8, הודיעו ההורים לסבתי ואחיה, כי הם קיבלו את האישור המיוחל  וכי פניהם להתחיל חיים חדשים בארץ רחוקה, ארץ ישראל. סבתי זוכרת הודעה זו בהתרגשות גדולה, שכן גם היא קיוותה כי יעלו לארץ ישראל, על אף הקושי הגדול בפרידה מהחברים ומהילדות הנפלאה שהייתה לה.

לאחיה של סבתי ההודעה הייתה קשה ביותר, הוא התקשה לוותר על הקיים ולהתחיל מחדש במקום לא נודע.

תהליך ההיערכות וקבלת המסמכים הרלוונטיים לעלייה לארץ ארך כשנה, שנה של המתנה וציפייה גדולה.

היום בו עזבה משפחתה של סבתי את גיאורגיה זכור לה כיום מרגש ומלחיץ כאחד. ביום זה הגיעו קרובי המשפחה והחברים להיפרד מסבתי ומשפחתה.

המסע לארץ ישראל היה ארוך – תחילה עלו לרכבת לכיוון מוסקבה שברוסיה, משם הייתה המתנה ארוכה לטיסה לוינה, ומוינה טיסה ישירה לארץ ישראל.

במהלך הנסיעה ברכבת מגיאורגיה למוסקבה, קיבלה סבתי שרשרת עשויה מזהב עם עדיליון מזהב ויש בו עיטור מיוחד. סבתא מספרת שכפי שידוע לה, הוריה רכשו את השרשרת בשביל להעניק לה, על אף המצב הכלכלי הקשה שהיו בו לפני עלייתם ארצה. סבתי שומרת את השרשרת ליד מיטתה עד היום.

עם עלייתם לארץ, היה צורך בהתאקלמות של כל בני המשפחה. להוריה ולאחיה ההתאקלמות הייתה קשה. היה קושי במציאת עבודה ופרנסה, בלמידת השפה העברית והמרחק מהחברים ובני המשפחה.

סבתי מספרת כי לה היה קל יחסית להתאקלם בארץ, היא למדה את השפה העברית באולפן, הכירה חברים חדשים וגם את שלום, סבי, שהפך שנים לאחר מכן לבעלה.

לימים, הצטרפו בני הדודים שנותרו בגיאורגיה ועשו עלייה לארץ ישראל.

בסופו של דבר, על אף הקושי והמורכבות, משפחתה של סבתי השתלבה בארץ והמשפחה גדלה והתרחבה בארץ ישראל.

הזוית האישית

נעם – נהניתי מאוד לבצע את העבודה. במהלכה התרגשתי ולמדתי על סבתי ועל ילדותה המקסימה והמרתקת. סבתי נרתמה לראיונות בשמחה רבה ואף ציפתה לעבודות ההמשך. היא מאוד התרגשה לאורך כל הראיונות ואף הייתה על סף דמעות, שכן הסיפורים הזכירו לה את ילדותה בגיאורגיה ואת חבריה ומשפחתה. כאשר הצגתי לבני משפחתי ודודיי את העבודות שעשיתי הם למדו דברים חדשים שאינם ידעו על אימם. העבודה הייתה משמעותית גם לי כמראיינת וגם לסבתי כמרואיינת. העבודה הזו קירבה וחיזקה את הקשר החם והאוהב ביני לבין סבתי