מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל קליימן. נולדתי בברוקלין, ניו יורק וחונכתי בבית ספר יהודי. גדלתי בבית דתי, הורי נולדו בפולין, ומיד אחרי מלחמת העולם הראשונה הם היגרו לניו יורק והתחתנו שם.

בגיל 18 החלטתי שאני מעוניינת לנסות מחנה קיץ יהודי רחוק מהבית, במדינה אחרת,שם פגשתי בחור בשם דוד קליימן. דוד היה בן 19 מבוסטון, מסצ'וסטס, וגם הוא קיבל חינוך יהודי ולכן הוא גם הגיע למחנה. מחנה הקיץ שנקרא "יבנה" היה קשור לבית המדרש היהודי בבוסטון. הנוער היהודי למד באוניברסיטה רגילה, ושלוש פעמים בשבוע היו הולכים לבית מדרש ללימודי יהדות ועברית.

במחנה הקיץ  היינו צריכים לדבר רק עברית, ובשעות הבוקר למדנו היסטוריה, ספרות יהודית וציונות ואחר כך הלכנו לשחות באגם. המציל של המחנה היה אותו בחור – דוד קליימן שהוכשר בבית ספר להצלה וחילוץ. מחנה הקיץ השפיע על דוד ועל עתידו לאחר שהוא נמשך להתעמק וללמוד יותר על תודעה יהודית וציונות ודוד החליט שהוא רוצה להיות רב קונסרבטיבי בארצות הברית. אני התחברתי לדוד והפכנו לחברים טובים הרבה בגלל הדעות המשותפות שלנו והשקפות העולם לגבי החיים, היהדות, משפחה וארץ ישראל.

אחרי הקיץ החלטנו שנשמור על קשר ונתכתב כי אני גרתי בניו יורק והוא בבוסטון, מרחק של בערך 5 שעות נסיעה. במשך שנה התכתבנו, וכשהגיע שוב הקיץ, הגעתי עוד פעם למחנה "יבנה" להיות מדריכה והקשר עם דוד שנשמר במהלך השנה התהדק עוד יותר .

אחרי הקיץ השני שביליתי ב"יבנה" ובגלל החינוך היהודי וכל מה שהתרחש סביבי, החלטתי שאני רוצה לבלות את הקיץ הבא בישראל בתוכנית קיץ של הסוכנות היהודית שהייתה מיועדת לסטודנטים מאוניברסיטאות מכל העולם, שבאים לארץ למשך חודשיים ללמוד על הארץ. ביליתי שבועיים בקיבוץ ועבדנו בקטיף פירות, למדנו עברית והכרנו את הארץ. בתום הקיץ חזרתי לניו-יורק לסיים את הלימודים באוניברסיטה וקיבלתי תואר ראשון ודוד במקביל סיים את הלימודים באוניברסיטת "הארווד" שבבוסטון וקיבל גם הוא תואר ראשון.

עם סיום לימודיו דוד בבוסטון הגיע דוד לניו-יורק והחל ללמוד בבית המדרש  לרבנות בניו יורק, להיות רב קונסרבטיבי. ב-1956 התחתנו בברוקלין שבניו-יורק, כשהרב האחד שחיתן אותנו היה הרב שחיתן את ההורים שלי, והרב השני היה אחי שהוא גם רב.

בחתונה היו שירים עבריים וכולם שרו ורקדו ריקודי עם. זו היתה חתונה מדהימה ושמחה.  כעבור זמן מה אחרי החתונה החלטנו לטוס לישראל ללמוד במשך שנה, בעיקר משום שבית המדרש למדרש הרבנות שבו דוד למד דרש שהוא ילמד בארץ למשך שנה. בספטמבר 1956, ביום שהתחיל "מבצע קדש", ישנו בחיפה, ובבוקר התעוררנו לקול צעקות: "תפסו אותה, תפסו אותה". לא הבנתי מה קרה, ואז אמרו לי שתפסו את האונייה המצרית "אברהים אל-אוול". חיל הים שהשתלט על הסינה המצרית צבע אותה בצבעים של כחול ולבן, והפך אותה לספינה ששייכת לצי הישראלי.

בקיץ 1957 חזרנו למחנה "יבנה" פעם נוספת, המחנה שבו הכרנו, דוד היה אחראי על כל השחייה ואני הייתי מדריכה ומורה לעברית. ב-1959 דוד קיבל את תואר הרב והצטרף לצי האמריקאי למשך שנתיים כרב.

עם סיום שירותו הצבאי דוד קיבל משרה בתור רב בעיר פילדלפיה למשך תשע שנים. שם נגם ולדו שני הבנים שלי: דניאל ויונתן.

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, כשהיינו בפילדלפיה והאופוריה שהגיע בעקבות הנצחון גרמה לנו להחליט שמקומנו בישראל. לקח לנו 3 שנים נוספות על מנת להגשים את החלום הזה, וביולי 1970 עלינו לארץ והשתקענו בירושלים.

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים ואני זוכרת כיצד הייתי לבד בבית עם הילדים, כי דוד נשלח מטעם האוניברסיטה העברית לארצות הברית. היו עוד 2 משפחות בבניין שבו גרנו, משפחת לייבוביץ (הבת של פרו'פ ישעיהו לייבוביץ) ומשפחת זמיר. פרופסור יצחק זמיר, לימים היועץ המשפטי של הממשלה ושופט בבית המשפט העליון ירד אלינו להרגיע אותי ואמר לי לא לדאוג ושהוא נשאר בבנין לשמור עלינו והיות שיש לו תפקיד זוטר כנראה שלא יקראו לו למילואים. אבל שעתיים אחרי זה הוא עוד פעם דפק לי בדלת ואמר לי שהוא קיבל טלפון שקוראים לו למילואים ואמר שאם קוראים לו, כנראה שזה רציני מאוד, ואז כבר פחדתי מאוד. במשך כל אחה"צ של החג היו אזעקות מכיוון שהמטוסים של ירדן עברו מעל ירושלים וירדנו למקלט. במשך שלושת השבועות הבאים של המלחמה מצאנו עצמנו רצים למקלט מדי פעם כשהיו אזעקות אבל לשמחתנו המלחמה הסתיימה ודוד שב הביתה.

אחת מהזכרונות המשמעותיים שלי בהקשר של יהדות וציונות הוא משנת 1982 כשיצאנו ל "שליחות עלומה" בברית המועצות על ידי ממשלת ישראל להפגש עם היהודים שלא נתנו להם לצאת מברית המועצות, "רפיוזניקים או סרובניקים" כפי שכונו בזמנו אותם מסורבי עליה שהממשלה הקומוניסטית בבריה"מ לא הרשתה להם ובעצם כמעט לאף יהודי לעזוב ולעלות לישראל.

הבאנו להם ספרי לימוד בעברית, סידורי תפילה וספרים אחרים שקשורים ליהדות, ציונות והיסטוריה ולמרות שניסינו להחביאם במזוודות שלנו השלטונות החרימו חלק או את כל הספרים, אבל הצלחנו בכל זאת להבריח פנימה חלק ולהעבירם לקבוצות לימוד. בנוסף הבאנו להם גם אוכל, בגדים, כסף ואפילו סיגריות על מנת שיוכלו לשחד פקידי ממשלה בעת הצורך. באחד מהמפגשים שנקבעו לנו היינו אמורים לפגוש אישה צעירה באחד המוזיאונים בוילנה כדי להביא לה בגדים חמים וספרים. בפינה ישבו להם זוג צעיר שנראו כמתעניינים בציוריםם שעל הקיר. מיד לאחר שעזבנו את המוזיאון עם האישה, הק.ג.ב (השירות החשאי) הגיח ולקח את האישה לתחנת המשטרה מפני שהזוג הצעיר במוזיאון עבד בשביל הק.ג.ב וראה שאנחנו נותנים לאישה בגדים וספרים. למזלה ולמזלנו היא שוחררה כעבור כמה שעות ונתנו לה לחזור הביתה. היום האישה, בעלה והילדים שלה גרים בארץ. זאת הייתה אחת החוויות המעניינות והמרגשות בחיי.

כמעט מרגע הגעתי לישראל עם דוד והילדים, היה לי הזכות וההנאה לעסוק בדברים הקשורים לציונות, יהדות ויהודי העולם לצדו של בעלי ז"ל. במסגרת עבודתו של דוד, משנות ה-80 ועד לפטירתו של דוד לפני כמעט 14 שנה, היה לי הזדמנויות לפגוש בזכות עבודתו מגוון עצום של אישים ומנהיגים מהארץ ומהעולם שהפכו את חיי למרתקים ומענינים מאין כמותם.

 משה דיין

דוד בן גוריון

שמעון פרס

הזוית האישית

עידו קליימן: אין ספק שזה היה חוויה מיוחדת והזדמנות לשמוע על ההסטוריה והמורשת של משפחתי.