מאגר סיפורי מורשת

אני עליזה בן אישי (אמויאל)

נולדתי בשנת 1932 בעיר אוראן שבאלג'יריה. בגיל 17 וחצי עליתי עם משפחתי לארץ ישראל מכיוון שאבי היה בנאי והיו צריכים בנאים בארץ ישראל ולכן ההגעה לארץ ישראל הייתה מהירה, הדרך הייתה באנייה מאלג'יר למרסיי שבצרפת. ומשם לחיפה. עליתנו נמשכה (כולל הפעמיים שעצרנו בדרך) כחודש ימים.

ולאחר שהעגנו לנמל חיפה עברנו לעיר לוד הישנה. אחרי שבועיים הגיע אלינו קרוב משפחה, שהודיע לנו שרוב המשפחה שהגיעה קודם לישראל גרה בשכונת גבעת עלייה שליד יפו.

במהלך העליה לארץ, בדרך, הכרתי חברה בשם ג'ולייט ולה היה דוד בשם שמעון. ג'ולייט הכירה לי אותו הוא היה אז חייל צעיר, כך הכרנו. שישה חודשיים לפני החתונה התארסנו. וכל שבועיים  הוא היה מגיע לחופשה לשבת. כעבור שישה חודשיים התחתנו בבית של גיסתי.

תמונה משפחתית מהחתונה

שבוע לפני החתונה עשינו  טקס חינה (טקס מרוקאי מסורתי) הנעשה לפני החתונה המסמל שמחה. מכיוון שאני הייתי תופרת מקצועית הכנתי נדוניה שלמה (חלוקים כותנות לילה סדינים ועוד…) (מכינים נדוניה לכלה בשביל שהיה לכלה מה ללבוש ובשביל שלא יצטרכו לקנות בגדים). שמלת החתונה הייתה מושכרת אצל הרב שחיתן אותנו בשתי לירות. את השמלה הזאת לבשו אותה כל הכלות של האזור שגרתי בו, (במקום לקנות שמלה)

הטקס של החתונה נערך בבית של גיסתי ז"ל. הייתה חתונה צנועה עם לא הרבה אנשים. ההזמנות לחתונה היו מפה לאוזן. האוכל שהיה בחתונה היה אוכל ביתי והיו מוזמנים שהביאו גם אוכל. בזמנו הביאו כמתנה כלי מטבח כגון סירים צלחות כוסות סכו"ם.

בערב החתונה הרב קידש בכוס כסף שהיה שייך לאבא של בעלי. כוס זו עברה בירושה והיא קיימת עד הים ומקדשים בה כל ערב שבת עד היום. לאחר החתונה נולדו לנו שישה ילדים, שלוש בנות ושלושה בנים בניהם בת אחת נפטרה לפני 17 שנה בשם רוחמה ז"ל שחלתה בסרטן יהי זכרה מבורך.

הזוית האישית

אני ובעלי הינו נשואים במשך 58 שנים משנת 1950-2007 כאשר בעלי נפטר לפני 9 שנים. וכיום יש לי 16 נכדים ו 16 נינים בלי עין הרע.