מאגר סיפורי מורשת

אבא שלי יכול לכתוב ספר עב כרס על בעלי חיים, הוא יכול לדבר עליהם שעות ואור בעייניו. סיפורים וחוויות רבות שזורים במהלך חייו בהקשר לבעלי חיים, הידע שלו רב בתחום. ארנבות, תנינים, אליגטורים, שועלה, נשר, עורב, יענים, זאבים, תרנגולות, חתולים, כלבים, סוסים, קרקלים ועוד.

בחרתי להעלות את סיפורו של אבי, גדעון על התרנגולות והארנבות.

וכך אבא שלי מספר:

"אמא שלי, רוזה, הייתה אישה עם לב זהב. היא הייתה מטפלת בכולם ובמיוחד בעולים חדשים. כשאמי הייתה מגיעה לחדר אוכל, שיירת חתולים הייתה מלווה אותה. הסיבה לכך הייתה, כיוון שתמיד היא אספה שאריות מזון וחילקה להם. החתולים היו מזהים אותה מרחוק ורצים אליה. אהבתי לראות את זה. כאן התחילה אהבתי וחיבתי לבעלי חיים. (גם אני מאכיל עד היום את כל הכלבים והחתולים שמגיעים לקירבתי).

גדלתי בקבוצת השרון. (לימים חבריה הקימו את קיבוץ יפעת) בקבוצה היה גרעין שאמי טיפלה בו. הם גידלו הרבה ארנבות. כאשר הם עזבו אני וחבר לקחנו/קיבלנו את הארנבות ובנינו להם כלוב מאחורי הצריף שבו גדלנו.

מהלול קיבלתי תרנגולות. בניתי להם גדר מתחת לכלוב. הארנבות היו אוכלות שאריות. כל המזון שנפל מהכלוב התרנגולות היו אוכלות. התרנגולות והארנבות גדלו והתרבו.

בהיותי בן 13 הייתה מלחמת השחרור. לאחר שהכפר מעלול נכבש, החלטנו חברי ואני לקחת עגלה עם פרדה ולצאת לראות מה קורה בכפר. כמובן שלא סיפרנו זאת לאיש. מצאנו שם תרנגולות שחורות ערביות והבאנו אותם איתנו. כעבור שבועיים שלושה מנהלת הלול גילתה אותן. (בקיבוץ לא היו תרנגולות שחורות). כמובן שלקחו לנו אותן (עד היום איני יודע לאן ומה עלה בגורלן). כמובן שחטפנו על הראש ונענשנו על כך שהלכנו ללא רשות ולקחנו תרנגולות….

גידלנו אותם מספר שנים. במהלך השנים חבר שלי איבד עניין  בגידולן ואני המשכתי לטפל ולגדל אותן בעצמי.

כאשר הגעתי לגיל 15 החליטו על הקמת חברת ילדים (נעורים) בקיבוץ. הרכז החליט שלא יתכן שיהיו לי ארנבות ותרנגולות משלי ושהן צריכות להיות של כולם. למרות הסבריי הרבים, שצריך לדעת לטפל בהן ושיש צורך באדם אחראי לטיפול בהן, הם סירבו להשאירם בידיי והתרנגולות עברו לטיפול של כל הקבוצה…. לאחר חודש לא נשארה אף חיה בחיים".

זהו רק סיפור אחד קטן… מתוך רבים

הזוית האישית

ורד שנפיק: נהנתי להקשיב לסיפוריו של אבא שלי, יש לו סיפורים רבים. הרגשתי שגם אבא נהנה לשתף בסיפוריו. הוא מתאר אותם בחיוניות רבה כאילו הם קרו היום. אהבתו של אבי לחיות מלווה אותו מילדותו לאורך כל השנים. אבי היה בין מקימי חוות התנינים בחמת גדר ועל כך יסופר בסיפור אחר.