מאגר סיפורי מורשת

שמי לובה רומנובסקיה, נולדתי בשנת 1938, בסנט פטרבורג שברוסיה, בתחילת מלחמת העולם השנייה. לאימי קראו גלינה ולאבי יוסף, אבי היה חייט ועבד בבית. הוא היה נכה מדרגה שנייה. אימי לא עבדה משום שאבי לא רצה בכך הוא תמיד היה אומר, שהוא אוהב לראות את אימא, יושבת לידו ומסתכלת כאשר הוא עוסק במלאכתו .

 

היו לי שבעה אחים ואחיות ושמם היה: מירה, ברוניה, בלה, ג'ניה, נינה, אני ויצחק – הבן היחיד והקטן במשפחה. אבי ייחל לבן וכשאימא ילדה סוף סוף בן בפעם השביעית, אבי נפטר וזה היה מאוד מצער. הייתי נערה בת 16 כשאבי נפטר, ומכיוון שהוא היה המפרנס היחיד במשפחה ואמי לא עבדה, הייתי צריכה לעזור בפרנסה. אימי אמרה: "אנחנו צריכים לאכול ולהתלבש, ואת כבר בוגרת ויכולה לעבוד ".

 

מצאתי עבודה במפעל לבגדים. עבדתי "במחלקת השרוולים". במחלקה הזו תפרתי שרוולים לפיג'מות של גברים. מכיוון שהייתי העובדת המהירה במחלקה, קיבלתי בונוס והרווחתי יותר מכל עובד אחר. אהבתי מאוד את עבודתי. בנוסף, השכר היה גבוה. שילמו לי- 360 רובל. היה זה שכר מכובד מאוד באותה תקופה, ובעזרתו פרנסתי את כל משפחתי: אחיותיי, אחי ואימי שנותרה אלמנה, וזה שימח אותי מאוד. בשלב מסוים רציתי גם אני ליהנות מהכסף שהרווחתי. ראיתי שלבנות גילי, יש שמלות יפות ורבות ולי רק שמלה אחת לכן, התחלתי לחסוך מעט גם לצרכי.

 

בתקופת השואה העבירו את כל משפחתי לטשקנט– בירת אוזבקיסטן. ושם חיינו בעוני רב, אך הנאצים לא הגיעו אלינו.

 

לאחר נישואי, נולדו לי שני בנים שמם: לב ומיכאל. כשהייתי בת 36 בעלי נפטר ובני, שהיו כבר בוגרים, עזבו את הבית ובנו להם חיים משלהם. נותרתי לבד ולבסוף עליתי לארץ ישראל. כל הקרובים שלי נשארו ברוסיה. הבנים שלי כיום הם בני 40 , הם נשואים, ויש להם משפחות וילדים משלהם. העובדה שיש להם חיים מאושרים משמחת אותי מאוד, למרות שהם רחוקים ממני. אני מתגעגעת אליהם מאוד ורוצה לראות את נכדיי ונכדותיי. אך אני שומרת על קשר טלפוני שגורם לי שמחה רבה.   

 

אהבה

בשנת 2001, הודיעה לי חברה, שהיא ובעלה נוסעים לארץ ישראל, והיא שאלה אם אני רוצה להצטרף אליהם. הסכמתי ובשנה זו עליתי לארץ. כשהגעתי לישראל, גרתי בביתה של חברתי ובעלה, ובתמורה הייתי עוזרת לה בבית.

 

בתקופה זו התחלתי לבקר במרכז היום לקשיש בבית אליעזר, שם פגשתי את מקס. מקס הגיע לארץ ישראל ממרוקו ואני הגעתי מרוסיה. אני לא מדברת כל כך טוב עברית ומקס לא יודע רוסית, אבל במועדון הכרנו אחד את השני, בילינו יחדיו בסרטים, הצגות וטיולים והתקרבנו מאוד. יום אחד, מקס, שאל אותי אם אני רוצה לעבור ולגור איתו. שקלתי את הצעתו ולבסוף הסכמתי. הודעתי לחברתי, עזבתי את ביתם ועברתי לגור עם מקס.

 

אחרי זמן מה, מקס הציע לי נישואין וכך החלטנו להתחתן. במרכז היום בבית אליעזר ערכו לנו מסיבת נישואין גדולה, זה היה בחג שבועות 2010 . לחתונה הגיעו חברים וקרובי משפחה של מקס. החתונה הייתה מאוד יפה ואני הייתי מאושרת מאוד.

 

למרות קשיי השפה, אנחנו חיים בהרמוניה מלאה, ומבינים טוב מאוד אחד את השני. מקס מבין אותי, גם אם אני לא יודעת איך לומר לו את מה שאני רוצה בעברית, וגם אני מבינה אותו  בלי הרבה מילים. מקס לומד רוסית בשבילי, אני מלמדת אותו, הוא מתעניין ולומד.

 

אני מאושרת מאוד עם מקס הוא בעל למופת. הוא מאוד אחראי בבית הוא מנקה, מכין אוכל, מכבס ובקיצור עושה הכול. כאשר אני שואלת אותו איך אוכל לעזור לו, הוא אומר שהוא יעשה הכול לבד, ואומר לי ללכת לנוח ולעשות משהו מרגיע כמו לצפות בטלוויזיה. אני שמחה ומאושרת ונהנית עם מקס מאוד. אנחנו מרבים לטייל והיינו במקומות רבים יחד.

 

כיום, אני שומרת על קשר טלפוני עם חברותיי ואחיותיי בחו"ל. אנחנו מספרות אחת לשנייה את החדשות ואת האירועים מחיי יומיום. לא מזמן התקשרה אליי ג'ניה אחותי והודיעה שהיא מתכוונת לבוא אליי לביקור בישראל. שוחחתי גם עם חברתי הטובה: ליליה, חברה שלא דיברתי איתה שנים רבות, זה היה מאוד מרגש. שוחחנו על כל מה שעבר עלינו כל השנים האלה מאז שעליתי לארץ. אני מקווה שבקרוב אוכל לראות את חברותיי ובני משפחתי שמפוזרים בעולם ורחוקים כל כך ממני. 

תשע"ה