מאגר סיפורי מורשת

אימי נולדה למשפחת ארזוני בבגדד. שני אחיה הגדולים סאלח ודאוד נולדו בכווית לכן הם נקראו סאלח ודאוד אלכוויתי. משפחתה הייתה די אמידה בעיראק. אביה עזרא עסק במסחר ועסקיו שגשגו. אחיה סאלח ודאוד אל כוויתי היו מוזיקאים ידועים בכווית ובבגדד. סאלח הלחין וחיבר שירים וניגן בכינור דאוד אחיו שר וניגן בעוד. הם הופיעו בפני שליט כווית סבאח אל ג'אבר ובפני המלך ראזי ובפני פייסל השני, בשנות השלושים. המלך ר'אזי העניק לסאלח שעון זהב טהור, שעליו חרוט הכתר המלכותי עם חתימתו, לאות הוקרה והערכה.

בספרו "מיתרים ענוגים" מתאר שלמה אל כוויתי, את חייהם ואת גדולתם כיוצרים של המוזיקה הערבית ואת תרומתם לתרבות הזמר והמוזיקה הערבית ולחניהם שהפכו לפלוקלור של עם שלם. (שלמה הוא בנו של סאלח אלכוויתי).  לאחרונה, הועלתה תכנית, ע"י הזמר דודו טסה (נכדו של דאוד אל כוויתי) בה הוא מספר על סבו, ובכך החזיר את ההכרה בהם ובמוזיקה שלהם.

האחים דאוד וסאלח אל כוויתי מנגנים בשנות ה-1930 – ויקיפדיה

לאות הוקרה, קראו על שמם רחוב בתל אביב ובאור יהודה. הייתי יכולה, להוסיף ולספר כי סיפור חייהם מרתק מאד, אך רציתי לספר גם על אבי ואימי , על סיפור אהבתם. את אבי, משה ארזוני, הכירה אימי עוד בילדותה. הוא בן דודה. אביה ואביו היו אחים. הם נועדו אחד לשני, עוד בילדותם. בגיל 10 כתבה לו אימי, שיר, בשם "מאירופה לפריז", שם ביטאה את געגועיה אליו,לאחר שלא ראתה אותו מספר ימים. זהו לשון השיר מתורגם מערבית, כפי שאבי יבדל לחיים ארוכים, תרגם לי:

"הרוח הקלילה שחה אל חברתה, זה היום האחד עשר שנפרדתי ממך וכאילו רוחי נפרדה מגופי, אני נזכרת בך כמו הירח, כמו שהירח ישוב עוד פעם, גם אתה תשוב כמוהו".

כששאלתי את אבי, האם זה יכול להיות שהיא העתיקה את השיר, הוא הסביר לי שהשיר לא נכתב בשפה ערבית ספרותית לכן הוא, פרי עטה. (עד, לפני כחמש שנים, גם אימי, דקלמה את השיר שכתבה.) כשלאימי מלאו שש עשרה שנים ולאבי תשע עשרה שנים, הם התארסו. אבי החליט לנסוע להונג קונג, כדי ללמוד באוניברסיטה שם, היות ואחיו חי שם. אימי למדה והייתה למורה, מאד אהובה על תלמידותיה.

באחד הימים, בתקופה שבה התנכלו ליהודים בעיראק, ("הפרהוד" בשנת 1941) כדי שלא יתפסו את אימי, מנהל ביה"ס נתן לה רעלה מוסלמית כדי שתכסה את פניה והסתיר אותה בביתו, עד יעבור זעם. את הסיפור הזה, אני זוכרת מאז ילדותי. כפי שהזכרתי, אבי, נסע להונג קונג בשנת 1939, אל אחיו.

בשנת 1941 כבשה יפן את הונג קונג וכך נמנע מאבי לחזור לעיראק. אבי, שידע, אנגלית וערבית ספרותית, על בוריין, ביקש לעבוד בתחנת הרדיו של טוקיו. הוא התקבל כקריין חדשות בשפה הערבית ברדיו טוקיו. הוא שהה ביפן כ – 5 שנים. בשנת 1945 כשהסתיימה המלחמה, הוא שלח לאימי מברק בשפה האנגלית, בו שאל אם היא עדיין מחכה לו. וכך הוא כתב:

moshe is waiting – משה מחכה is shafika waiting? – האם שפיקה מחכה? please answer – בבקשה תשובתך. ותשובתה הייתה: shafika engaged to moshe and waiting for him  – שפיקה מאורסת למשה ומחכה לו.

אך, רק בשנת 1947 הצליח אבי לחזור לעיראק ולהתחתן איתה. בשנת 1950 עלו הורי דרך איראן לארץ יחד עם אחותי הגדולה שהייתה בת שנה. לאחר עלייתם ארצה, אבי שינה את שם משפחתנו מארזוני לארז ואימי את שמה הפרטי משפיקה לפנינה. הם הגיעו בהתחלה לשער עליה. אך לאחר תקופה קצרה הגיעו לחיפה. בחיפה מצא אבי עבודה בהסדר הקרקעות במשרד המשפטים, אך, אימי, שהייתה מורה בעיראק, לא הצליחה למצוא עבודה בהוראה. היא החלה לעבוד בניקיון בתים, אך לא ויתרה על החלום שלה ללמד בארץ. היא החלה ללמד שיעורים פרטיים בחשבון ובאנגלית. אימי, גם לימדה אותי ואת חברי לכיתה אנגלית בביה"ס מוריה בחיפה, מאחר והמורה לאנגלית חלה ונעדר למשך שלושה חודשים.  מפקח ממשרד החינוך שהכיר אותה עוד מעיראק, המליץ עליה, והיא החלה ללמד בביה"ס יסודי בחיפה. התלמידים מאד אהבו אותה.

אימי משמשת לי כדוגמא, כאדם שלא ויתר לעצמו ועמל לפרנסת משפחתו ולהגשמת חלומו.( בתי, היא, מורה כיום וממשיכה את דרכה). הסיפור הזה הוא לזכרה של אימי, שנפטרה לפני כחודש בגיל 93 בתאריך ה' באדר תשע"ה. יהי זכרה ברוך.

אבי, שייבדל לחיים ארוכים, עדיין, מספר לי ולנכדיי את הסיפור על עיראק ויפן, ואף מטבל את סיפוריו בשירים ביפנית ועל החוויות שעבר שם.  הוא עדיין מדקלם בערבית את השיר ששלחה לו אימי ואף מתרגם את המילים לעברית.

האחים אל כוויתי: "סאלח (1986-1908) ודאוד (1976-1910) אל-כוויתי (בערבית: ???? ?????? ???????; נולדו כסאלח ודאוד עזרא), זמרים ומוזיקאים יהודים-עיראקים. מהמוזיקאים החשובים והמצליחים ביותר בעיראק במחצית הראשונה של המאה ה-20. ממייסדי המוזיקה העיראקית המודרנית. סאלח אל-כוויתי היה בעיקר מלחין, זמר וכנר, בעוד אחיו דאוד אל-כוויתי היה זמר ונגן עוד. האחים אל-כוויתי נולדו בכווית למשפחה ממוצא עיראקי. אביהם, שעסק במסחר, עזב בזמנו את בצרה שבעיראק והיגר לכווית יחד עם עוד 50 משפחות יהודיות, שם יסדו את הקהילה היהודית בכווית". ויקיפדיה

תשע"ו