מאגר סיפורי מורשת

"אדם שאין לו עבר, אין לו הווה ועתידו לוט בערפל" – לכן הסיפור שלי מתחיל בהוריי שחיו וגדלו בעיר בצרה שבעיראק.

אבי, משה ז"ל. נולד למשפחת ירוחם. עם הגעתם של הוריי לארץ נשאל אבי "מה שמו של אביך?" אבי, שמע "מה שמו של אחיך?" וענה "שלמה". והשם "שלמה" נרשם כשם המשפחה שלנו. כל עשרת אחיו של אבי נקראים משפחת "ירוחם" ורק שם המשפחה שלנו הוא "שלמה" – שם שמקורו בטעות הבנה של הגורמים הממשלתיים,

אמי, דינה ז"ל, בת למשפחת "נבעה" נולדה בעיר עמארה בעיראק. אבא שלה (יצחק נבעה) היה מוזיקאי שניגן בעוד ובדרבוקה. סבי, ניגן בלהקה שנקראה בעיראקית בשם "צ'אלרי". הלהקה קיבלה עבודה בעיר בצרה, והמשפחה כולה העתיקה את מגוריה לעיר בצרה.

הלהקה ניגנה במועדון לילה שבו עבד אבי כמנהל חשבונות, שם הכיר את אמי שהייתה מבקרת את אבא שלה כשהיה מנגן, ושם גם ביקש את ידה של אמי.

להקת "צ'אלרי" של סבי יצחק נבעה:

סמוך למועד עלייתם לארץ בשנת 1950, החלו רדיפות ופרעות בעיראק, והיהודים חוו התעללויות. אבי שעבד במועדון  הוסתר על ידי בעלת המועדון יחד עם אמי ובתם הבכורה, כשאמי בהריון בחודש שישי. משם אורגנה יציאתם החפוזה מעיראק לפרס, ללא כסף או רכוש. בפרס הועלו הורי ובתם על מטוסים אמריקנים אשר הביאו אותם לקפריסין, ומשם הוטסו ללוד על ידי הסוכנות היהודית.

מסלול העלייה לישראל:

עם נחיתתם בארץ שוכנו באוהלים בשער עלייה בחיפה, ומשם הועברו לעתלית למשך שבועיים.

המציאות הייתה קשה: שינה באוהלים, קבלת קצבאות מזון על-ידי תלושים, שירותים ומקלחות משותפים – כל אלו לא הקלו על ההתאקלמות, ופתיחת הפרק החדש של חיים בארץ ישראל היה לא קל.

לאחר פרק הזמן הקצר בעתלית, עברו למעברת "תלפיות" בירושלים. שם התאחדו עם משפחות אמי ואבי שהגיעו גם הם לארץ ישראל.

לאחר תקופה של 3 חודשים ב"תלפיות" קיבלו הוריי דיור בבאר שבע, והעתיקו את משפחתם אל דרום הארץ. מיד לאחר הגעתם לעיר נולדה אחותי השנייה, נעמי. לאחר תקופה קצרה בבאר שבע נאלצו הוריי עם שתי בנותיהן לחזור לירושלים אל המעברה ב"תלפיות", שם נולד אחי השלישי, יחזקאל (חזי). אחי סבל מקוצר נשימה מתמשך, ובעצת הרופאים שטענו כי לא יוכל לשרוד בקור הירושלמי, חזרו לגור בעיר באר שבע. בבאר שבע נולדו להוריי שלושה ילדים נוספים: נאוה (אני), יהודית ואורי. הורי חיו בעיר באר שבע עד סוף ימי חייהם.

כל ששת ילדיהם התחתנו והקימו משפחות משלהם. להוריי ז"ל 17 נכדים ו-22 נינים.

סיפור הילדות של סבתא נאוה

נולדתי בבאר שבע וזיכרונותיי הראשונים הם מגיל 5, מהמסגרת החינוכית הראשונה בה למדתי – "גן חובה". לאחר שנה בגן, המשכתי לבית-הספר היסודי "בארי".

תמונה חג פורים בגן חובה, כל הבנות התחפשו למלכת אסתר. אני בשורה העליונה, שנייה מימין.

בשנת 1967 במהלך כיתה ו' פרצה "מלחמת ששת הימים". משפחתי וכל השכנים התגייסו לחפור שוחות (בורות / תעלות). אנחנו, הילדים, מילאנו שקי חול להגנת השוחות, וכשנשמעו אזעקות רצנו להסתתר בשוחות.

לאחר סיום בית ספר יסודי, עברתי ללמוד בתיכון "מקיף ג" בבאר שבע. במהלך שנות לימודיי "שברתי" מספר מוסכמות:

אחיותיי הגדולות – פריאל ונעמי סיימו רק עשר שנות לימוד מפני שלהוריי לא היה מספיק כסף למימון המשך הלימודים, וכאשר סיימו כיתה י' הן עזבו את התיכון ויצאו לעבוד על מנת לעזור בכלכלת הבית. אני התעקשתי להמשיך בלימודי התיכון. הוריי הצליחו למצוא את המימון הדרוש וכך הפכתי לבת הראשונה במשפחתי שהשלימה 12 שנות לימודים. בעקבות ההתעקשות שלי, זכתה גם יהודית, אחותי הצעירה, להשלים 12 שנות לימודים. המחיר ששילמה משפחתי היה כבד ואבי נאלץ לעבוד שעות רבות על מנת לשלם את שכר הלימוד של שתינו – אבל הוריי עמדו בזה בכבוד ובגאווה.

בשנת 1973, במהלך לימודיי בכיתה י"א, פרצה מלחמת "יום הכיפורים". אני התנדבתי לאריזת ציוד בסיסי לחיילים (משחות ומברשות שינים, תחתונים, גופיות וגרביים).

תמונה אריזת ציוד לחיילים במלחמת יום כיפורים

במהלך אותה שנה קיבלתי בהתרגשות "צו ראשון". מאוד רציתי להתגייס לצה"ל אבל במשפחתי לא היה נהוג שבנות משרתות בצבא. אחיותיי הגדולות פריאל ונעמי – לא שירתו בצה"ל. אבל אני לא רציתי לוותר ושוב זכיתי לשבור את "תקרת הזכוכית" המשפחתית. עמדתי על שלי מול הוריי והתעקשתי שזה רצוני והסברתי על חשיבות הגיוס עבורי ועבור המדינה – בסופו של דבר – ניצחתי במלחמתי האישית והוריי אפשרו לי להתגייס. שוב זכתה יהודית, אחותי הקטנה, ליהנות מפירות ניצחוני. וגם היא התגייסה לצבא כשנה אחריי. בסופו של דבר, שרותי הצבאי הסב גאווה גדולה להוריי ולמשפחתי.

שרתי בחיל הקשר במשך שנתיים, באוגדת השריון ברפיח.

(קצת היסטוריה… בשנת 1979 נחתם הסכם שלום עם מצרים ובסוף התהליך בשנת 1982 הושלם פינוי חצי האי סיני שנכבש על ידי צה"ל ורפיח, המקום בו שרתי, הוחזר למצרים).

חיילת בחיל הקשר – אוגדת שריון ברפיח.

סיפור היכרות של סבתא נאוה וסבא יוסי

את יוסי הכרתי במהלך שרותי הצבאי. יוסי הגיע לבסיס הטירונים שהיה צמוד לאוגדה ברפיח. הוא הגיע כקצין צעיר, מיד עם סיום "קורס קצינים" לשמש כקצין טירונים (מ"מ) של חיל השריון.

באחד הערבים בבסיס ביקשה ממני חברה להתלוות אליה כדי להכיר קצין בבסיס הטירונים, שאתו היא שוחחה בטלפון בערבים הקודמים, ושניהם רצו להיפגש כדי להכיר זה את זו. כשהגענו, פגשנו את יוסי והוא מיד פנה לעברי והיה בטוח ומשוכנע שאני הבחורה שאתה שוחח ערב קודם. זה היה קצת מביך, אבל ישבנו שלשותינו ושוחחנו לאחר מכן נפרדנו וחזרנו למגורי הבנות בבסיס.

עוד באותו ערב יוסי התקשר אלי, המשכנו לשוחח, והשאר – שייך להיסטוריה…

נאוה ויוסי מקימים משפחה

שנה וחצי לאחר שחרורי מצה"ל נישאתי ליוסי באולמי "הוד" בבאר שבע. למרות שהייתי הבת הרביעית במשפחה, הייתי השנייה מבין האחים שהתחתנה – פריאל אחותי הגדולה התחתנה בנובמבר 1967, ועשר שנים בדיוק לאחר מכן, בנובמבר 1977 – התחתנו יוסי ואני.

כעבור שנה נולדה מורן ביתנו הבכורה, היום אם למיקה ואיתמר. כעבור 4 שנים נולד עידו, ילד הסנדוויץ', היום אב ליובל, הילי ורומי. כעבור 8 שנים נולד עמית, בן הזקונים, המצפה היום לילדו הראשון.

מורן, עידו ועמית גדלו והתחנכו בבאר שבע, סיימו בהצטיינות תארים באוניברסיטת בן גוריון, התחתנו והקימו משפחות לתפארת.

הזוית האישית

סבתא נאוה מאחלת למיקה ומזל: שימשיכו ללמוד ולשאוף ולהצליח בחיים.

מיקה מאחלת לסבתא: בריאות ושמחה, שתדע שאני אוהבת אותה ושמחה שהיא הצטרפה לפרויקט.