מאגר סיפורי מורשת

מקור שמי

שמי ליאון מלובנצ'יק, נשוי לאילה לבית בבה, אב לשתי בנות וסב לחמש נכדות. שמי הפרטי נקרא ליאון על שם סבי המנוח, אבא של אבי שהיה ראש עיריית שרפץ ונפטר בשנת 1918 ממחלת הטיפוס לאחר שנדבק במחלה כשבקר חולים של העיר שאושפזו בבית חולים. שם המשפחה שלי נקרא מלובנצ'יק ושורש השם הוא צייר למרות שעד כמה שידוע לי אף אחד מבני משפחתי לא היה צייר.

ילדותי

בשנת 1934 נולדתי כילד שני להניה וצבי מלובנצ'יק. הניה הייתה עקרת בית וצבי היה מנהל בכיר בחברת דטרגנטים וסבונים בשם מיידה.קשר עז במיוחד נרקם ביני ובין אחותי צלינה הבוגרת ממני בחמש שנים. הילדות של שנינו עד פרוץ מלחמת העולם השניה עברה באושר, היינו ילדים מאוד מפונקים ולשנינו הייתה מטפלת עם שינה .כל זה השתנה בפרוץ מלחמת העולם השנייה כאשר נאלצנו לעזוב את ביתנו המרווח בעיר שרפץ שהייתה תחת הכיבוש הגרמני.

ברחנו וחצינו את הגבול של פולין שנכבשה על ידי הגרמנים והגענו לעיר ביאליסטוק שהייתה בחלק פולין שכבושה על ידי רוסיה. שם הרוסים ניסו לשכנע אותנו לקבל אזרחות רוסית. אבי סרב ואז הרוסים שאלו אותו אם נשארו קרובי משפחה בחלק הפולני שכבוש על ידי הגרמנים, לאחר שאבי אמר שאכן כך הרוסים הציעו שינסו לאחד אותנו עם בני המשפחה שנותרו שם ושנחזור לפולין. אחרי כמה ימים הרוסים הגיעו באמצע הלילה ואמרו שמחזירים אותנו לפולין הגרמנית אלא שבמקום זאת העמיסו אותנו על קרונות רכבת מסע. תחת שמירה של חיילים רוסיים הרכבת נסעה במשך שלושה שבועות קשים. במסע זה הרכבת עצרה פעמיים ביום לחלוקת מזון דל ועשיית צרכים. כך הרוסים היגלו אותנו לסיביר לאזור ארחנגלסק. שם היינו במחנה אסירים פוליטיים כשנה וחצי.זה היה מחנה צריפים עזוב לחלוטין, הצמחייה הגיעה עד גובה הגג כך שלא ראינו באופק ציפורים, כלבים, חתולים אבל אחרי כשבועיים בעלי חיים כנראה "הריחו "את בני האדם והחלו לחזור למחנה.

אבי המנוח עסק בכפייה בכריתת עצים. אחרי זמן מסוים ממשלת פולין הגולה חתמה הסכם עם ממשלת רוסיה ואנו היינו חופשים לנסוע לפי בחירתנו בכל ברית המועצות. אחרי הניסיון הסבירי  הקפוא בחרנו לנסוע לארץ חמה והגענו לאוזבקיסטן, שם התחלתי לראשונה ללמוד בבית ספר .מאחר והורי לימדו אותי בבית קרוא וכתוב קיבלו אותי ישר לכיתה ב'. במקום מגורי חנתה חטיבה של הצבא הפולני שהיה בפקוח הגנרלים סיקורסקי ואנדרס שהיו כפופים להוראות מלונדון, אבי המנוח היה מאוד מיודד עם אנשי הקצונה האלה.

בשנת 1942 כשהרוסים לחמו נגד הנאצים בסטלינגרד ולנינגרד, הצבא הפולני התבקש להלחם עם הרוסים נגד הגרמנים.במקום זאת, הצבא הפולני ברח דרך פרס ועירק לפלשתינה ובהמשך לחם  עם הבריטים באיטליה נגד הגרמנים צבא זה נקרא "ארמיה קריובה". מפקד הצבא באוזבקיסטן הציע לכל משפחתי להצטרף אליהם ולנסוע איתם לפלשתינה דרך פרס ועירק. בתחנת הרכבת ,"נטפל" אל אבי כומר של הצבא הפולני והתנה את הנסיעה בכך שנתנצר. כמובן שאבי סרב ועל כן חזרנו למקום מגורינו.

הרוסים ראו בצעד של ממשלת פולין הגולה בלונדון בגידה והתנהגו לכל היהודים הנשארים באוזבקיסטן  כבוגדים .הסופרת הפונית הידועה ונדה ושילבסקה חתמה על הסכם עם רוסיה על הקמת צבא חדש בשם" ארמיה לודובה" צבא זה לחם  יחד עם הרוסים לשחרור פולין. בסיום המלחמה ממשלת רוסיה הסכימה שנחזור לפולין ועברנו לעיר שצ'צ'ין היפה בה התגוררנו בשנים  1946-1949. בעיר זו ששוכנת קרוב לים הבלטי וכמאה ק"מ מברלין למדתי  כשלוש שנים בבית ספר פולני.

 עלייתי לארץ ישראל

בשנת 1949 בהיותי בן 15,עליתי מפולין ארצה. המקום הראשון אליו הגענו היה מחנה לעולים חדשים בבית ליד.למעשה זה היה מחנה העולים הראשון שנפתח בבית ליד ואחריו נפתחו עוד מספר מחנות עולים באותו מקום. לאחר מספר חודשים עברנו לבית עולים שמעון ליד תל אביב, כי אבא שלי קיבל עבודה כמנהל חשבונות ראשי בחברת עמילות מכס "עצמון " בתל אביב. לאחר מספר חודשים קנינו דירה בשיכון ההסתדרות בנחלת יצחק בתל אביב. עדיין לא היה חשמל ובערבים הדלקנו עששיות.

באותה תקופה רשמו אותי ללימודים בבית הספר התיכון "גאולה". לקראת הקביעה לאיזו כיתה לשבץ אותי קבעו שאני מתאים לכיתה י' .היה לי מוזר פתאום לכתוב מימין לשמאל במקום שהייתי רגיל לכתוב משמאל לימין, בנוסף האותיות נראו לי כמו כתב חרטומים, גם במתמטיקה היה לי קשה להסתגל לסימן הפלוס שהיה נראה כמו חצי צלב במקום המקובל בעולם צלב שלם. למרות ההסתגלות הקשה למדתי במגמה כלכלית וסיימתי בגרות בהצלחה.

צבא

התגייסתי לצה"ל ב- 20 ביולי 1952. שירתתי בתותחנים של חטיבת גולני, הייתי אחראי על החישובים לירי וכן על מדידת עמדות לירי. במסגרת שירות זה פעלתי בגבולות הארץ ובעיקר בצפונה. זכור לי כקוריוז מקרה שבו שלושה חמושים חזרו מגבול סוריה לישראל ואנו תפסנו אותם. בחקירה רצינית הם סירבו לגלות מה יעדם בארץ. הם היו מצוידים בכסף סורי, סיגריות ישראליות, רובה צ'כי וסטן אנגלי. בדיעבד העברנו אותם למשטרת ראש פינה ואז התברר ששם הם היו מוכרים היטב ומדובר במרגלים שלנו שחזרו משליחות. תראו כמה צריכים להיות זהירים ומזל שלא אונה להם רע!

במסגרת שירותי הצבאי נבחרתי כחייל מצטיין והשתתפתי בטקס ביום העצמאות אצל נשיא המדינה אז מר יצחק בן צבי.

עבודה ולימודים

אחרי שיחרורי התחלתי לעבוד בבנק לאומי  מיום 13.3.1955. במקביל לעבודתי בבנק למדתי בשעות הערב ראיית חשבון בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה (היום אוניברסיטת תל אביב). עבדתי בבנק בשורה של תפקידים מעניינים והגעתי לעמדות ניהול בכירות ביניהן מנהל השיווק של הבנק, ראש סקטור חטיבה עסקית, מנכ"ל של שורת חברות בנות של הקבוצה וגם תפקידים אחרים. כמו כן בעשר השנים האחרונות בבנק הייתי בשליחות כנציג ראשי של הבנק בקנדה, הייתי כשש שנים שם. לאחר מכן עברתי לגור בלוכסמבורג ואח"כ בצרפת שם הייתי מנכ"ל בנק לאומי צרפת כארבע שנים. כיום אני רואה חשבון בגמלאות.

הקמת משפחה

בשנת 1965 התחתנתי עם אילה לבית בבה. אביה שמחה ז"ל היה חבר כנסת מטעם הציונים הכלליים בכנסת שניה, שלישית ורביעית. בשנת 1966 נולדה בתי הבכורה חגית, אמא לדנה, רומי ומיקה. בשנת 1970 נולדה בתי הצעירה אורית, אמא ללני ודריה. בתור סבא לא אובייקטיבי  אני חש כי בנותיי וחתני וכן נכדותיי כולם מוצלחים יותר מאבא וסבא שלהם.

הזוית האישית

מיקה: המפגשים תרמו לי להכרת סבא שלי והשורשים שלו. אני מבינה כמה ילדות קשה הייתה לו ביחס לילדות שלי וזה גורם לי להעריץ אותו יותר, תודה סבא!

סבא ליאון: אני שמחתי לשבת ליד נכדתי מיקה ולתאר את קורות מסעי מהיום שפרצה מלחמת העולם השנייה ועד שעליתי ארצה. הרגשתי שנכדתי מאוד התרגשה ולקחה זאת ללב ואני מאחל לה רק טוב ושלא תעבור בחייה את כל מה שאני עברתי.