מאגר סיפורי מורשת

אבי- שמו של איש וגם אבא שלי…

קיצור תולדות חייו

נולד בתאריך 15/6/1976, בבית חולים פורייה בטבריה, להוריו סמי ומרים. אבא שלי הילד האמצעי במשפחתו, לאחותו הבכורה קוראים ציפי והיא גדולה ממנו בשנתיים וחצי ולאחיו הצעיר קוראים אורן והוא צעיר מאבא שלי בשמונה שנים. עד גיל שש משפחתו של אבא גרו בטבריה, שם היה לסבא רבא שלי, משה ליבוביץ' ז"ל עסקים רבים והוא היה מאוד מוכר ומוערך בעיר וכל בני המשפחה המורחבת השתלבו בעסקיו והתפרנסו בכבוד.

בשנת 1982 החליטו סבי וסבתי לנסות את מזלם בנצרת עילית כי הם התרשמו מאוד מבנייה חדשה של שכונה שנבנתה בעיר. סבתי עבדה בחנות תבלינים וסבי החל לעבוד בעיריית נצרת עילית כמנהל מחלקת: "גנים ונוף". דודתי ציפי ואבא שלי החלו ללמוד בבית הספר היסודי "כרמל". ציפי בכיתה ג' ואבא שלי בכיתה א'. סבתא שלי מספרת שציפי השתלבה מיד ואילו אבא שלי בכה בהתחלה והמעבר לעיר החדשה היה קשה מאוד עבורו.

באותה שנה סבתי הרתה ודודי אורן התווסף למשפחה. באותם שנים הוריו חיו בדירה קטנה יחסית ולכן אבא שלי ואורן חלקו חדר משותף. מהסיפורים ששמעתי ממשפחתי, אני מבינה שלאבא היו חברים רבים שאהבו מאוד להגיע אליו הביתה ולשבת יחד עם כל המשפחה בסלון ולצחוק.

לאבא שלי היה תחביב (שהעיסוק בו נמשך עד היום ) והוא רכיבה על אופניים. מאחר והוריו קנו לו זוג אחד ואבא שלי רכב עליהם המון עד שנשחקו, אבי היה עובד יחד עם אחותו ציפי בניקיון חדרי מדרגות כנערים ובדמי הכיס שחסך קנה חלקי אופניים משומשים והרכיב בעצמו זוגות אופניים אותם היה מוכר לילדי השכונה.

אבא שלי מספר על ילדותו וגם על נעוריו שמאחר ולא היו אמצעים טכנולוגיים כמו היום, הם נהגו לבלות שעות רבות של משחקים בחוץ וכך הוא למד לאהוב ולשחק כדור רגל. גם זה תחביב שאבי אוהב עד היום ולעיתים, כשמתאפשר, הוא הולך לשחק עם שכנים וחברים נוספים במגרש.

אבי למד בחטיבת הביניים ע"ש "יגאל אלון" בנצרת עילית ובית הספר למקצועות התעופה "עמל רמת דוד" בתיכון. הוריו לא כל כך אהבו את הרעיון שאבא שלי ילמד בתיכון מקצועי כיוון שציוניו היו טובים מאוד אך אבי התעקש על כך בגלל שמרבית חבריו למדו שם ולכן הם הבינו שה"מלחמה" אבודה מראש.

בתיכון אבי למד להיות "מכונאי מטוסים" ולצד לימודיו, מרבית הסיפורים שבהם הוא משתף מהתקופה ההיא הם על החוויות החברתיות ועל תקופת נעורים עשירה בהתנסויות, השתובבויות ובעיקר צחוקים עם החברה. "אבא שלי מעולם לא היה מרדן", אומרת סבתא שלי, מאז ומתמיד אהב לעזור בבית ויצא לעבוד בגיל מאוד צעיר על מנת לא להכביד על הוריו.

חריצותו מאפיינת אותו עד היום והיא באה לידי ביטוי בסדר היום הצפוף שהוא מנהל גם בימים אלה הכולל: השכמה מוקדמת מאוד לעבודה, בעבודתו הוא עוסק בפרויקטים סודיים שמצריכים שילוב של חשיבה וריכוז רב, עם חזרתו הביתה הוא מסיע אותנו לחוגים שותף פעיל יחד עם אימא במטלות הבית ואחראי על הכנת הכריכים של כולנו ליום המחרת.

אבי התגייס לצבא בשנת 1994 ושירת כמכונאי מטוסים בבסיס חיל האוויר במצפה רמון. עם שחרורו מהצבא עבד תקופה קצרה כמתקין מעליות בחברת "שינדלר" וכשמערכת היחסים עם אימי התהדקה החל ללמוד במכללת "עמק יזרעאל" מכינה להשלמת בגרויות אותה סיים בציון גבוה מאוד. לאחר סיום המכינה הוריי שהיו אז חברים עברו להתגורר לתקופה קצרה של שנה ברמת גן ,שם אבי החל לעבוד ב"תעשייה אווירית".

לאחר שהתחתנו חזרו להתגורר בדירה קטנה מאוד בנצרת עילית שהיית השייכת לסבתא רבתא שלי מצד אימי שנפטרה, אבי נאלץ להתפטר מעבודתו בתעשייה האווירית והחל לעבוד ברפא"ל מאז ועד היום בנוסף הוא החל ללמוד לימודי הנדסת מכונות ושילב בין לימודיו לעבודתו.

כשמו של אבי כך הוא: אב כל המשפחה. תמיד דואג לכולנו ומשמש כתף ומשען לפתרון כל בעיה. לאבא שלי חוש הומור רב והוא נוהג להצחיק את כולנו בכל הזדמנות. מערכת היחסים שלי איתו טובה מאוד ואני מאחלת לעצמי שאגדל אצליח לפחות כמוהו.

סיפור על ילד בלונדיני עם עיניים טובות ואפרוח גם…

כפי שציינתי, אבא שלי היה שובב מאוד בילדותו. אני בוחרת לספר לכם סיפור אחד אותו אני אוהבת לשמוע במיוחד, בכל מפגש משפחתי בו המבוגרים מספרים סיפורי ילדות: כשאבא היה בן חמש, הוא אהב מאוד בעלי חיים. יום אחד, הוא שיחק בשכונה עם אחותו הגדולה והוא ראה איש שמוכר אפרוחים. אבא שלי רצה לקנות אפרוח, אז הוא רץ הביתה, הוציא שטר של כסף רב ( בערך כמו 200 ₪ של היום) וחזר מהר לאיש כדי לקבל אפרוח. האיש נתן לאבא את האפרוח ו "שכח" להחזיר עודף… אבא שלי חזר לביתו שמח וטוב לב עם "חברו" החדש וסבתא שלי הזדעזעה למראה האפרוח ולאור העובדה שהוא עלה כל כך הרבה… כך אחר הצהריים שלמים כל משפחתו עסקה בחיפוש אחר האיש שמכר לאבא שלי את האפרוח אך לשווא…סיפור זה מאפיין את אבי עד היום.

אמנם, היום הוא זה שמלמד אותנו מה ערכו של הכסף והוא עובד לשם כך שעות רבות, אך אני יודעת וגם אחיי שאין דבר שאבא שלנו יחסוך מאיתנו אם נצטרך. אבא אוהב לראות אותנו מאושרים ולכן הוא מוכן לעשות למעננו הכל.

הזוית האישית

נויה: משפט שמאפיין את אבא שלי: "החיים הם דבש למי שיודע לעקוץ…" אבא משתמש בו בהומור רב בכל פעם שאנחנו קצת עצובים. הוא מתכוון לכך שיש בחיים המון דברים טובים ולכן צריך לדעת למצות את הרגע ולנסות ליהנות מכל מה שיש כמו שהדבורה העוקצת מפיקה דבש.