מאגר סיפורי מורשת

תקופת השואה

הסיפור שלי מתחיל ברומניה. כשהייתי בת שבע בשנת 1940, הגיעו הנאצים לרומניה והמשפחה שלי עברה לגור בכפר שם חיים נוצרים, שגם הם התחבאו מפני הנאצים. היו לי חמישה אחים וחיינו בבית קטן מאוד, ששה אחים וההורים סך הכול שמונה נפשות בבית ולמרות זאת הצלחנו להסתדר שם.

אבא שלי פתח מכולת בכפר שגרנו, ונתן למשפחה לנהל את המכולת. אבא שלי היה נוסע באופן קבוע כדי לסחור במקומות שונים ברומניה בשלב מסוים הוא נתפס על ידי הנאצים. לאחר שהודיעו לנו, למשפחה, שהנאצים לקחו את אבא שלי, הבנו שהוא מת ולא יחזור מהמלחמה.

אך…. לאחר ארבע שנים, כשהסתיימה המלחמה, אבא שלי חזר הביתה. הוא הצליח להינצל מידי הנאצים. מבחינתנו זה היה נס למשפחה. אבא שלי חזר, כשאנחנו חשבנו שהוא לא בחיים יותר. מסתבר שבאמת היה לו מזל: אבא היה טבח של הנאצים. במשך ארבע שנים בישל למענם, כך הוא ניצל, בזכות הכישרון שלו לבישול.

ילדות בצל המשטר הנאצי

כשהייתי בת 7, הנאצים הגיעו לרומניה לרדוף אחרי כל יהודי רומניה ואנחנו עברנו לגור בכפר. שם סיפרו לי שנאצים הגיעו לכפר שלהם כדי להרוג יהודים. אני חשבתי שזה שקר, לכן  יצאתי  מהבית מחופשת לנוצרייה, שמתי על עצמי מטפחת כמו שכל הנוצריות שמות. הלכתי לכיוון האגם,שם, בהיותי בת שבע, ראיתי במו עיני את הנאצים רוצחים נערים יהודים וזורקים אותם לנהר.

התבגרות

בהיותי בגיל 15, הכרתי את בעלי משה, כשהייתי בתנועת "דרור הבונים", שפעלה למען יהודי רומניה. כשמלאו לי עשרים ושלוש אני ובעלי משה התחתנו, ונולדו לנו שני בנים, אחד נולד ברומניה והשני נולד בארץ ישראל. לגדול קראנו אריה. לבן השני קראנו מיכאל.

עלייה לארץ

בשנת 1961, לאחר מלחמת העולם השנייה, עליתי עם בעלי והבן הראשון לארץ. לא הרשו לנו להוציא משם חפצים. ולכן הגענו לארץ, בלי כלום. לא תמונות ולא זיכרונות. בארץ נולד הבן השני. תחילה גרנו בדימונה, לשם שלחו אותנו כשהגענו. גרנו עשר שנים בדימונה. משם עברנו לגור באשדוד.

הזוית האישית

צביה: אני מאחלת לבנים שלי בריאות, אושר ונחת עם הנשים שלהם. כשאני יודעת שטוב להם, גם לי יהיה טוב מאוד.

לדילן, אני מאחלת שיצליח בלימודים ובצבא ובכל מה שיבחר לעשות.