מאגר סיפורי מורשת

שנת 1946 הייתה שנה מכוננת בהיסטוריה של ישראל וכללה את ניצני המדינה שבדרך. בארץ ישראל שלט המנדט הבריטי. למנדט הייתה מערכת שלטונית שלמה שבראשה הנציב העליון. שלטונות המנדט הגבילו כניסת יהודים עוד לפני המלחמה, לפי מסמך שנקרא "הספר הלבן". אותו מסמך כלל גם הגבלות על רכישת קרקעות בידי יהודים וכן איסורים נוספים.

התושבים היהודים, שהשעו מלחמתם בשלטונות המנדט בגלל מלחמת העולם השנייה, חידשו אותה ביתר מרץ על ידי איחוד שלושת המחתרות היהודיות – ההגנה , אצ"ל ולח"י. איחוד זה נקרא תנועת המרי והוא פעל מהמחצית השנייה של 1945 עד למחצית 1946. לישוב היהודי הייתה לכאורה "ממשלה בדרך" והיא הסוכנות היהודית. הסוכנות שלטה פוליטית בארגון ההגנה. שתי המחתרות האחרות לא סרו למרותה של הסוכנות. 

 

עם תום מלחמת העולם השנייה באירופה היו עקורים עשרות אלפי יהודים ניצולי שואה, שלא יכלו לקבל רישיונות עליה לעלות ארצה. מחוץ לפעולות צבאיות כנגד המנדט על יד תנועת המרי, ארגון ההגנה כלל את המוסד לעלייה ב' שארגן, רכש אניות והביא את המעפילים ארצה. רב אניות המעפילים נתפסו והמעפילים נשלחו למעצר בעתלית. בסוף 1945 פרץ הפלמ"ח (חלק מארגון ההגנה) למחנה ושחרר את כל עציריו שלא נתפסו מחדש.

 

 

שלטונות המנדט הבריטי ניסו לשלוט במצב באמצעים שונים ומשונים שכללו חובת הזדהות ברחוב ובמחסומים, פריסה ארצית של מחסומים ומצודות ועוצר לפני כל אירוע, כולל סתם עוצר לילה בערים מסוימות בארץ ישראל. 69 מצודות טיגארט בגודלן הרב, בצורתן האופיינית ובציפוי ה"שפריץ" החום בהיר שלהן, הפכו לחלק בלתי נפרד מנוף הארץ ומהמורשת הביטחונית שלה. חלקן הוסב ברבות הימים לנקודות משטרה וחלק אחר לאתרי הנצחה ולמוזיאונים לכוחות הביטחון השונים ומורשתם, למשל, משטרת לטרון הפכה לחלק ממוזיאון יד לשריון. מחסומים (check posts) קבועים הוקמו בצמתים החשובים, הידוע מביניהם שלט בכניסה המזרחית של חיפה, עיר מעורבת מועדת לפורענות ובה בוצעו ההגליות לקפריסין. מחסומים ארעיים הוקמו לפי המצב. במחסומים הוצבו שוטרים ו/או כלניות מהאוגדה השישית ואבוי למי שנתפס ללא אמצעי זיהוי (תעודת זהות למבוגרים, כרטיס תלמיד לנוער) או יומן רכב, הכולל פרטים על כל נסיעה.

 

 

 

בתחילת 1946 הוקמה ועדה חקירה אנגלו-אמריקאית שהמליצה על מתן 100,000 רישיונות עליה לפליטים יהודים מאירופה ועל ביטול "חוק הקרקעות" המגביל רכישת קרקעות על ידי יהודים בארץ ישראל.

בחזית המאבק חלה החרפה בגלל דחיית ההמלצות על ידי המנדט. המוסד לעליה ב' ארגן 22 אניות שבהן הוסעו לארץ ישראל עשרות אלפי מעפילים, רובם נתפסו והוגלו מחיפה למחנות מעצר בקפריסין, הגליה שגררה אחריה בכל פעם הפגנות סוערות של הישוב, למרות העוצר.

 

"ליל הגשרים" ביוני 1946 בו פוצץ הפלמ"ח את 11 גשרי הגבול, היווה מחאה על הגבלת מספר העולים לארץ והסירוב להעניק את 100,000 הסרטיפיקטים. בעקבות פעולה זו ואחרות פשטו כוחות בריטים ב"שבת השחורה" על אתרים ומקומות ישוב בארץ, לפי תכנית המכונה "ברודסייד", עצרו את רוב מנהיגי היישוב, חיפשו ומצאו נשק מוסתר. מטרות שלטונות המנדט הייתה לפגוע במנהיגות הציונית, להוכיח הקשר בינה לבין ארגון ההגנה וכן לפגוע בכוחו של ארגון ההגנה. בהמשך אותה שנה, פוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד בירושלים אשר שימש מרכז אדמיניסטרטיבי של ממשלת המנדט ומפקדת הכוחות הבריטיים בארץ. פעולה זו הביאה לפירוק תנועת המרי. 

 

בנובמבר 1946 שוחררו המנהיגים שנעצרו במבצע ברודסייד ותוצאות המבצע מנקודת מבטם של שלטונות המנדט היו גרועות. בסוף 1946 התכנס הקונגרס הציוני ה-22 וזה הוביל למשא ומתן סמוי עם הבריטים שבסופו התייאשו הבריטים והחזירו את המנדט לארגון האומות המאוחדות. 

איה הדר: "אבא חושי הוא סבא רבא שלי. הוא נולד בשנת 1898 בגליציה והיה פעיל בתנועת "השומר הצעיר". בשנת 1920 כשהיה בן 22 עלה לא"י בראש קבוצה גדולה מגליציה. הוא היה בגדוד העבודה לאחר מכן מזכיר מועצת פועלי חיפה. הוא קשר קשרים עם דרוזים וערבים . אחרי קום המדינה הוא היה ראש עיריית חיפה במשך הרבה שנים". זה הרקע לסיפורו של סבא דני – הבן של אבא חושי. 

  

 

 

סבא דני ממשיך ומספר לאיה:

 

אבא הוזמן להרצות בפני כנס פועלי היהלומים בנתניה שנערך ביום חמישי, ה-27 ליוני בשבע בערב. אמא ואני שכנענו אותו לקחת 3 ימי נופש, ולכן נסענו בבוקרו של אותו היום לנתניה ונרשמנו בפנסיון. לאחר בילוי קצר בים הלכו אבא ואמא לכנס ואילו אני נשארתי בפנסיון והאזנתי לרדיו בלובי. בשמונה בערך קראו לי לטלפון בקבלה, המכשיר היחיד בפנסיון. כך זה היה אז, טלפון יחיד והמרכזיה העירונית הייתה ידנית.

בטלפון נאמר לי שמדבר דודי יעקב, ושסבתא חולה ביגור. כיוון שהייתי כבר קצת מעורה בעניינים הבנתי שזה מסר מוצפן. הסבתא שלי מעולם לא הייתה ביגור והקול לא היה קולו של יעקב דודי, אלא של יעקב יפה, ששמו המחתרתי היה ג'וק, ושהיה בכיר בשרות הידיעות – ש"י המוסד שבדרך.

 

את ג'וק הכרתי היטב כיוון שבהיותו המתדרך של אבא הרבה לבקר בביתנו. כשחזרו ההורים דיווחתי מיד לאבא, הוא הסביר לאימא ולי שהבריטים יבצעו את תכנית ברודסייד בשבת. פרטי המבצע היו ידועים לש"י ואף פורסמו על ידי ההגנה בכרוזים וברדיו המחתרתי "קול ישראל". רק התאריך לא היה ידוע, ונודע רק עכשיו. 

שכנענו את אבא להשאר בנתניה ואני הרמתי טלפון לג'וק ובקשתי ממנו לאחל רפואה שלמה לסבתא ושנבוא לבקר אותה ביום ראשון. ביום שישי בלילה הוכרז עוצר לשלשה ימים בכל הארץ, עם הפוגה לשלוש שעות במוצאי שבת לקניית אוכל. למחרת עם שחר החל גל מעצרים בו נעצרו כ-3,000 מנהיגים להוציא שניים, בן גוריון ששהה בפריז ואבא חושי, שהבריטים לא ידעו היכן הוא.

 

רוב המפקדים הבכירים בארגון ההגנה הסתתרו. כמו כן היו חיפושי נשק אלימים עם הרוגים ביגור וקיבוצים אחרים. אני הרמתי טלפון לשכנים ממול שטיפלו בכלב שלי והם מסרו "שהכלניות" פרצו לדירה, והכלב נשך אחד מהם. כשבאו לאסוף את הכלב ראו שמרימים את כל המרצפות ומפרקים את התקרות על מנת למצוא מסמכים חבויים. 

 

במוצאי שבת, בזמן ההפוגה בעוצר, באו אנשי ש"י ולקחו את אבא ואותי ברגל למחנה הנופש של קופת חולים במכמורת. הלכנו דרך אביחיל, והתגנבנו סביב שני מחנות צבאיים שבדרך, אחד מהם ממש בשכנות למחנה הנופש. אימא המתינה לתום העוצר וחזרה הביתה. אבא, מצויד בתעודת זהות על שם אברהם בן אברהם הסתתר בחדר במגורי הצוות, ואילו אני, מצויד בכרטיס תלמיד מבית הספר חוגים על שם דן בן אברהם, הייתי נופש מן השורה. לקח ל-ש"י 10 ימים להכין דירת מסתור בחיפה, ואז הופיע ג'וק ובדרך לא דרך, עוקפת מחסומים ומצודות, הבריח אותנו לחיפה, לדירת מסתור בכרמליה.

 

רכס כרמליה היה עדיין פרא, ללא בתים זולת שכונה קטנה בבניה ודירת המסתור הייתה הקומה השניה של קוטג' בליבה. בדירה התחתונה כאילו גר זוג מאבטחים, היא גם בישלה וניקתה והוא עשה קניות. בלב כבד נפרדתי מאבא וג'וק לקח אותי הביתה והחליפו לי את כרטיס התלמיד באחד הנושא את שמי האמיתי.

 

הייתי משוכנע שהפרידה תהיה מאד ארוכה. בפועל ראיתי את אבא כל כמה ימים, כשלקחו אותי לבקרו או שסימנו לי שאני יכול ללכת אליו ברגל מציר מוריה. הייתה שמועה שהפיץ הש"י על מנת לבלבל את הבריטים. השמועה אמרה שאבא מסתתר אצל הדרוזים והדרוזים חוגגים על זה עד היום. באמצע אוגוסט ציפו לעוצר בגלל הגירוש הראשון לקפריסין, ואבא בילה את הלילה במערה בוואדי הסמוך. לפני הגירוש הבא, הוציאו את כל המשפחה מחיפה, ונסענו בדרך לא דרך, עוקפת מחסומים ומצודות, בשדות ובשבילים, לנהלל. צבי יהודה, ששהה בחו"ל באותו הזמן, נידב את ביתו. אימא ואני השתלבנו כנופשים, ואבא היה סגור ומסוגר. אלה היו שבועיים קלילים ומאושרים, ואני נהניתי לעבוד במשק.

 

ערב שישי אחד דפק אדם בדלת והמאבטח פתח את הדלת הכניסו והצמיד אותו לקיר. אני באתי בריצה וזה היה משה דיין, שגר במרחק ארבעה בתים ובא להזמין אותנו לארוחת ליל שבת, שנערכה בחצות. לאחר שירדה המתיחות הוחזר אבא לחיפה. הפעם מקום המסתור היה סנאטוריום בודנהיימר בחיפה ששמו נודע בכל רחבי המזרח התיכון, ובארוחת הבוקר ניתן היה לראות את קיסר אטיופיה, נסיך סעודי ועשיר לבנוני.

 

מנהלת הבית היתה בכירה בש"י וכן גם רוב הצוות. אבא הופיע בתור בעל קרקעות מסוריה, לבוש בחליפה לבנה ומגבעת פנמה לבנה, והרכיב משקפיים בעלי מסגרת זהב ועדשות זכוכית רגילה. בסופי שבוע אימא ואני היינו רשומים בשמות בדויים. שם שהה אבא עד שבוטל צוו המעצר בתחילת נובמבר. לקראת סוף נובמבר נסעו אבא ואמא לשוויץ, לקונגרס הציוני שהזניק את הקמת המדינה. 

 

 

אבא חושי:" אַבָּא חוּשִׁי (שְׁנֵלֶר) (23 במאי 1898 – 24 במרץ 1969) היה מנהיג ציוני, פעיל סוציאליסטי ופוליטיקאי, איש עבודה והתיישבות, מנהיג פועלים, חבר הכנסת הראשונה וממקימי ההסתדרות. זכור היום בעיקר בזכות כהונתו ארוכת השנים כראש עיריית חיפה (1951–1969), תפקיד שבו הטביע חותמו באופן בולט על העיר, אופייה והתפתחותה. בין היתר הקים את אוניברסיטת חיפה, תיאטרון חיפה, הכרמלית ואת תזמורת הנוער העירונית של חיפה".

בית אבא חושי: "המרכז לתרבות וחברה על שם אבא חושי, הידוע בשמו בית אבא חושי, הוא מרכז לתרבות וחברה בחיפה… המרכז הוקם בשנת 1969 בתכנונו של האדריכל אל מנספלד. בקורותיו נכתב כי הוא "הוקם כמענה למורשתו הרעיונית של ראש העיר חיפה דאז אבא חושי, ששאף להפוך את העיר חיפה למרכז תרבותי תוסס ובעל השפעה ברמה הארצית"‏‏‏

 

הארכיון ע"ש אבא חושי: "הארכיון ע"ש אבא חושי בספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה, מכיל מסמכים משנת 1919 ועד לשנות השבעים של המאה ה-20, אשר הצטברו לאורך תקופת פעילותו של אבא חושי בישראל כחלוץ, איש ציבור, חבר מפלגה, מזכיר מועצת פועלי חיפה וראש עיריית חיפה בין השנים 1951-1969. בנוסף, קיימים בו חומרים אשר נאספו לאחר מותו וקשורים למפעל חייו". ויקיפדיה

תשע"ו, 2016