מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

״לא יוצלח״ ומורה מיתולוגית

משפחת שטיינברג בנוף ים
אבי בתקופת השומר
יהודה שחם מספר על משפחת אביו, בית שטיינברג

ראובן אבי יליד שנת 1907, נולד בעיירה אושגורוד בקרפטו רוסיה, למשפחה חרדית ועניה-מרודה. אבא למד מספר שנים בחדר ואחר כך עבד כדי לסייע לפרנסת המשפחה. אבא עלה לארץ בשנת 1925 בעקבות אחיו הבוגר שכבר גר בפלסטינה א"י, במטרה לצבור כסף ולהגיע לאמריקה. כאן עבד כפועל בחקלאות ובחפירת בארות עם קבוצת חלוצים בנס ציונה, נדבק בחיידק הציוני, הצטרף להגנה ועבר לעבוד כשומר בכפר הילדים מאיר שפיה, שם נישא לאמי יֹשפה.

יֹשפה אמי נולדה בשנת 1917 בעיירה גוניונז שבפולין. האווירה בעיר הייתה מאוד ציונית ומתקדמת. אימא למדה בביה"ס "תרבות", דברה עברית רהוטה והייתה חברה בתנועת "החלוץ". היא עלתה לארץ בשנת 1937, אחרי שהוסמכה כמורה לעברית בביאליסטוק. עלייתה התאפשרה בזכות נישואים פיקטיביים לפעיל עלייה שאפילו לא הכירה. הנישואים התבטלו מיד עם הגעתה לארץ. הוריי נישאו בשנת 1944. אחותי רחל נולדה בשנת 1945 ואני נולדתי בשנת 1948. בשנת 1951 עברה המשפחה לגור בנוף ים, הרצליה. אבי נפטר בגיל 76, אמי האריכה ימים עד גיל 82.

אבא ראובן, אימא ישפה (אתי על ידיה), והאחות רחל בשפיה

מי יחצוב את בריכת השחיה?

אבא היה הילד השלישי ונחשב לבן ה"לא יוצלח" במשפחתו, כי סירב ללמוד בחדר. כשהרבי היה נכנס דרך הדלת הוא היה "מתפלח" החוצה דרך החלון. הוא אפילו לא סיים בי"ס יסודי ונשלח אחר כבוד להיות שוליה של צייר שלטי פרסומת. בגלל ה׳בושות׳ שעשה לאביו, יהודי אדוק מאוד, אפילו בר מצווה לא ערכו לו. בגיל 17 עלה לארץ בעקבות אחיו הגדול והמשכיל, יהודה (כן, אני נקרא על שמו). יהודה, שהיה המשכיל והמוצלח במשפחה, לא מצא פרנסה בארץ וחלה בשחפת. אבי עזר לו לממן הנסיעה חזרה לצ'כוסלובקיה, שם נרפא, מצא בת זוג ועבד כעורך שבועון קומוניסטי. בשנת 1938 הצליח אבא, הבן "הלא יוצלח", להעלות לארץ את הוריו ואת משפחתה של אחותו. יהודה סירב לחזור לארץ ונספה בשואה.

כפועל חקלאי ידע אבי מחסור ורעב שלא היו זרים למי שגדל במשפחה ענייה. חייו כשומר בכפר הילדים מאיר שפיה השתפרו משמעותית. בלילות היה עושה מדי פעם רונדל סביב הכפר, יורה יריה באויר למען ידעו הגנבים מהכפרים הסמוכים שיש כאן כוח חמוש ונחוש. אחר כך היה פורש לחדרו ושוקד על לימוד עברית וקריאה, שהרי אולפן לא היה בימים ההם.

יום אחד התבקש אבי לאבטח את הנהלת הכפר ותורם מאמריקה, לשם סיור בהר הסמוך (הרכס היה קרוב  לכפר פורדיס שחלק מתושביו היו עויינים), לצורך איתור מקום להקמת בריכת שחיה שאת בנייתה התורם יממן. המקום אותר ואז שאל התורם: "ומי יחצוב את הבריכה?". מנהל הכפר הנבוך לא חשב רחוק כל כך. הוא פנה כה וכה ועיניו נפלו על אבי והכריז: "הוא!". ככל הנראה ידע המנהל שבתור פעיל בהגנה, לאבי יש גישה לא רק לרובים, אלא גם לחומרי נפץ.

אבא וחניכים חוצבים בריכה בשפיה

אבא נסע לחיפה ולמד את מלאכת "הבארוד" – פיצוץ סלעים בערבית – באתרי הבנייה. הוא קיבל הסמכה ורשיון לרכוש חומרי נפץ לביצוע החציבה. זוכרים את "הקוברות"- מקדח עם מנוע בנזין, שקדחנו באמצעותן חורים להחדרת חומרי נפץ לסלעים, לצורך חציבת העמדות  בתרגיל החטיבתי? זה פחות או יותר אותו תהליך, רק שלא היו קוברות, אלא מוטות פלדה כבדים עם קצה מחודד שהיו מרימים ומפילים על נקודה בסלע, ובכל הרמה עושים רבע סיבוב – כך לאט לאט נוצר הקידוח. הפועלים, כפי שניתן לראות בצילומים, היו "הבוגרים", בני 14-16 שסיימו כיתה ח' ונשארו עוד שנתיים בכפר, עבדו בימים, גוייסו להגנה ולמדו להפעיל נשק בלילות.

הרשיון לפוצץ בלי לעורר את חשדם של השוטרים הבריטיים במשטרת זכרון הסמוכה, איפשר את הפיכת הבריכה לאתר ניסויים של רימונים ופצצות מאולתרות שההגנה פיתחה. אבא הפך למא"ז – מפקד האזור של ההגנה, והשתתף בקרבות שהתחוללו באזור במלחמת השיחרור.

בונוס חשוב לא פחות – בעבודתו עם הבוגרים התגלה אבא כמנהיג ומחנך טבעי. בזכות כישוריו אלו נשאר בכפר עוד עשרים שנה אחרי סיום הקמת הבריכה ומונה למרכז החווה החקלאית שבשדותיה ומטעיה הוכשרו ילדי הכפר. כשעברנו לנוף ים הצליח לארגן לעצמו אישורי השכלה תיכונית, שאיפשרו לו ללמוד הוראה. בגיל 50 הפך למורה לטבע וחקלאות, מקצוע בו עבד עד גיל 70.

המורה ראובן בכיתתו

מורה קשוחה עם לב רך

אמא ישפה (אבן חן המוזכרת בתנך) עבדה בשפיה ובנוף ים כמורה ומחנכת. היא נודעה כמורה משקיענית, מוצלחת וקפדנית. גם אחרי עשרות שנים במקצוע הייתה יושבת כל ערב בבית ורושמת מילה במילה את תכני השעורים שתעביר מחר בכתב מורתי עגול ומסודר. המשמעת בשעוריה הייתה 100%, אין דבר כזה לדבר מבלי שהצבעת וקיבלת רשות. אצלה בכיתה יכולת לשמוע כל זבוב שריחף, וככזו נטתה חסד לתלמידים טובים ומשקיענים בצלמה ובדמותה. בשנות החמישים המוקדמות פונתה מעברת גלילות. ברי המזל השתכנו בשיכונים שנבנו בנוף ים ואחרים בבתי הכפר הערבי הנטוש, סידני עלי, הנושק לים. עד כמה שזכור לי, אימא לא נטתה לעשות הנחות לילדי העולים החדשים בכל הנוגע לנורמות הלימוד והמשמעת.

בשנת 2001 יצאתי לארה"ב במשלחת הסברה בנושא התמודדות עם טרור. הייתה לנו קבלת פנים חמה בעיר לאס ואגס ובמהלכה פנתה אלי גברת אחת: "מאיפה אתה בארץ?" עניתי כי היום מכרמיאל ובמקור מנוף ים. "באמת? אני גדלתי בסידני עלי. אולי היכרת מישהי בשם רחל שטיינברג?"

"בטח שהיכרתי זו אחותי, למדת בכיתתה?"

"לא, אני צעירה ממנה בשנה, אבל הייתי תלמידה של המורה  המיתולוגית, ישפה שטיינברג".

"אז למה שאלת על אחותי?"

"תשמע סיפור: כשהייתי בכיתה ג', היה חורף גשום וקר במיוחד ולי לא היו בגדים ונעלים מתאימות, אז  נעדרתי מספר ימים מביה"ס. אמך הגיעה לביקור בית, אין לי מושג איך איתרה את הבית שלנו בתוך הכפר. היא הבינה את המצב ולמחרת חזרה עם טנדר מלא בגדים, נעליים וספרים. מאותו יום ועד סיום ביה"ס היסודי הלכתי עם בגדים שעליהם היה רקום "רחל שטיינברג". ועוד דבר. סיפרתי לה שאני אוהבת ספרים על ארצות רחוקות והלוואי שאגיע לבקר בהן. אמך עודדה אותי להמשיך לקרוא ולחלום והביעה בטחונה שחלומותי ייתגשמו. והנה אתה רואה – אני גרה כאן ויש לי חברת קייטרינג שפועלת בארה"ב ובקנדה".

המורה ישפה וכיתתה בנוף ים

השתנקתי בדמעות, בליל של רגשות: הפתעה, על הצד היפה של אימא שלא הכרתי ועצב על כך שנפטרה שלוש שנים קודם לכן ולא אוכל לחלוק איתה את הסיפור על הילדה שזוכרת כיצד עזרה לה והעצימה אותה לפני 45 שנה.

נראה לי, חברי הלוחמ"שים, שהרקע הזה הוא שהוביל אותי באופן טבעי להתנדב לצנחנים, ובהמשך לעבודה בפנימיות ולפסיכולוגיה.

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 3: ההר הוליד צנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

יהודה שחם תרם שני סיפורים נוספים למאגר המורשת:

מצנחי רחיפה, גרפיטי וחביתה

התגנבות יחידים

איור של אריה טופור 

מילון

בארוד
המילה בארוד משמעה אבק שריפה או חומר נפץ: بارود בערבית. המילה שימשה כקריאת אזהרה לפני פיצוץ סלעים במהלך עבודות חציבה בארץ. הוזכרה בשירו של אברהם שלונסקי "תה ואורז" שחובר ב- 1922. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”בעבודתו עם הבוגרים התגלה אבא כמנהיג ומחנך טבעי“

”אמך ישפה עודדה אותי להמשיך לקרוא ולחלום והביעה בטחונה שחלומותיי יתגשמו“