מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה – אחת הערים הגדולות במרוקו. פירוש שמה מספרדית הוא "הבית הלבן" ובמרוקנית "דאר אל בידה". אימי ילדה אותי בבית מתוך בחירה ולא כי לא היו בתי חולים, הייתה לה מיילדת שליוותה אותה במשך כל ההיריון עד הלידה ובאותה דרך היא ילדה את כל חמשת ילדיה, אני הרביעית מביניהם.

נולדתי בשם לולה, שם שאבי בחר עבורי. מקור השם מספרד. היום קוראים לי לאה, שם שבחרה עבורי המורה מכיתה ב'. היא החליטה ש"מהיום יקראו לי בשם עברי", כך היה נהוג אז, והכי קרוב לשמי ובשליפה מהירה (אני עוד זוכרת) הגיעה לשם לאה. עם הזמן גם בקרב המשפחה התרגלו לשם לאה, אבל עדיין אני רשומה בשם לולה וכשהוא עולה פה ושם אני שמחה להיענות לו.

במרוקו גרתי בשכונה מעורבת ולא דווקא יהודית, גרנו בבית קרקע לא גדול עם חצר קטנה. אני זוכרת את אבי תמיד במטבח עסוק בתבשילים הספרדיים שערבו לחיך, לפעמים היה גם חמין שלקחנו למאפייה שהייתה בשכונה ושם היא נאפתה עד השבת.

לרוב היו מפגשים משפחתיים שכללו את אחיי הגדולים, בילינו יחד בים, בבריכה ובפיקניקים, לפעמים הקרינו סרטים בתוך הבית, היינו פורסים סדין וגיסי – שזה היה חלק מעיסוקו המקצועי – היה מקרין את הסרט וגדולים וקטנים ישבו כולם יחד לצפות בשקיקה.

אבי עבד בספינות הדיג שבהם הפליג בתקופת הדיג. לימים הוא חלה, ולקח על עצמו את ניהול הבית.

אימי נאלצה לצאת לעבודה כדי לעזור בפרנסת המשפחה, היא עבדה בפעוטון של העובדים הצרפתיים שעדיין שהו במרוקו ונקרא poponier.

לא כל כך זכורים לי ערבי חג ושבת, אימי עבדה גם בימים אלו, אך זכורים לי ההכנות לפסח והמצות.

למדתי בבית ספר צרפתי נוצרי שנקרא La ferme blanche – פירוש השם "החווה הלבנה". לבשנו תלבושת אחידה שכללה שמלה מכופתרת מעל הבגדים. למדתי קרוא וכתוב בשפה הצרפתית, היסטוריה וחשבון, את הלימודים התחלתי כבר בגיל 4.

המורות היו מאוד נוקשות ולא היה בין התלמידים לבינן שום קשר מלבד השיעורים בכיתה. מי שפטפט סתמו לו את הפה בפלסטר.

היו גם הכאות במקל על קצות האצבעות. אני הייתי מאוד ממושמעת. היום אני יודעת בוודאות שפחדתי, הייתי  תלמידה טובה ואהבתי את כל המקצועות.

בית הספר כלל גם חדר אוכל, אבל אני לא אכלתי שם מטעמי כשרות. יצאתי הביתה להפסקת צהריים וחזרתי לבית ספר להמשך יום לימודים ארוך. אני זוכרת את אבי מלווה אותי יום יום ומחכה לי בסוף היום בשער בית הספר. גרנו ברחוב קרוב מאוד שנקרא La rue cuvier.

לא זכורים לי טיולים מבית הספר, אך זכור לי שבסוף שנות הלימודים יצאו לקמפינג ארוך שנקרא: La coline. אני לא השתתפתי בטיולים ובכל זאת נהניתי מאוד מטיולים משותפים עם אימי בפארקים ענקיים שכללו מגרשי משחקים והצגות לילדים. הוא נקרא Parc de jeux.

היו גם מופעי רחוב ודוכנים למיניהם בהם מכרו תירס חם או קלוי, שערות סבתא ועוד הרבה סוגי מזון ושתייה. המקום היה ענק והוא נקרא La foire.

ביקרנו בקולנוע, הבילוי החביב על אימי והיא נהגה לקחת אותי איתה, גם עם אחותי הגדולה ביליתי המון. אצלה נחשפתי למוסיקה המצרית שהיא כל כך אהבה ולשנסונים הצרפתיים, כי אצלנו בבית האזינו לרוב למוסיקה ספרדית. למוסיקה המרוקנית נחשפתי דווקא כאן בארץ ישראל, וכמובן לשירי ארץ ישראל שאני עד היום אוהבת.

עליתי לארץ ישראל ב-19/8/1962, הפלגנו באוניה ממרוקו לצרפת, שם העבירו אותנו למחנה שנקרא con darenas, ששימש מקום מעבר לארץ ישראל. המתנו שם כ-3 חודשים עם עוד הרבה עולים מכל מיני ערים במרוקו, עד שאושרה יציאתנו משם לארץ ישראל.

הפלגנו שוב באוניה עד לנמל חיפה, ומשם במונית בדרך שנראתה לי ארוכה מאוד עד לקריית גת, וכל הדרך ציפיתי לראות את הארץ המוזהבת שאותה תיארתי, אך האכזבה הייתה גדולה כשגיליתי שהכל חול כמו במרוקו ואף גרוע מזה. הבניינים החדשים שנבנו בזמנו עקב העלייה הגדולה והפסולת שהייתה פזורה מסביב כתוצאה מהבנייה, העציבו אותי כילדה ואני זוכרת ששאלתי את אימי "איפה הזהב?". היום אני יודעת שהזהב שאליו התכוונה אימי היה הזהב הטהור הרוחני והכמיהה לארץ ישראל.

איכסנו אותנו בבתים החדשים שנבנו ועד שהגיעו המטלטלים שלנו ממרוקו, שקראו לו אז הבגאז', הסתפקנו במיטות הסוכנות ובמזרוני קש, עששית שקראו לה אז למפה, שולחן קטן וכיסאות כמספר בני הבית, שמיכות, כלי בית ועוד פריטים שאני כבר לא זוכרת.

אחיי הגדולים לא הסתגלו ולא מצאו עבודה שמתאימה ליכולתם וביקשו העברה לאזור חיפה. אחרי שמונה חודשים של בקשות חוזרות ונשנות אושרה ההעברה ומבניין חדש עברה כל המשפחה למעברה, אחותי הגדולה למעברת מזרע בעכו שהשירותים שם היו בחוץ, אחי הבכור למעברת צור שלום, אימי יחד איתי ואחותי הקטנה למעברת קריית אתא, שנקראה אז כפר אתא, עוד לפני שהוכרזה כעיר.

בהתחלה ההתאקלמות הייתה לי קשה. השפה הזרה שלא פעם צחקו מהמבטא שלי, בכיתה לא הייתה המשמעת שלה הורגלתי וזה קצת בלבל ואיכזב אותי מאד בזמנו. אך אני זוכרת שנלחמתי כדי להשתלב ואכן התגברתי, התקדמתי יפה בלימודים ודיברתי יחסית לגילי יפה מאד.

התקופה במעברה זכורה לי כתקופה הכי יפה בילדותי למרות כל הקשיים שהיו בהתחלה, קשיים שלרוב ההורים ספגו, במציאת עבודה ופרנסת המשפחה, אותי – כילדה שעדיין לא מלאו לה שמונה שנים – עניינו דברים אחרים לגמרי.

כעבור כמה שנים עברנו לשיכון, זה היה בתקופת מלחמת ששת הימים, אני זוכרת שהגיעו אלינו שכנים שעדיין גרו בצריף מחשש להפצצות ושיערו שבשיכון יהיה בטוח יותר. לא הרגשנו את המלחמה למרות שביקשו מאיתנו לכבות את האורות ולכסות את החלונות בשמיכות כהות, כלום לא קרה, המלחמה הסתיימה מהר ויחד איתה התפזרו השכנים לבתיהם.

לימים הפכו המקלטים בשכונות למועדוני חברה ואף לדיסקוטקים, בהם בילינו.

בשנות העשרים לחיי ביליתי לרוב  בחיפה ובכרמל שהיו שוקקים בדיסקוטקים ובתי קולנוע שהיוו את מרבית הבילויים בזמנו, רקדנו ריקודים סלוניים ובילינו בים ובבריכה.

את אברהם בעלי הכרתי מבילוים משותפים בערים עכו ונהריה שכללו דיסקוטקים על חוף הים, וככל שבילינו יחדיו הכרנו טוב יותר אחד את השנייה, האהבה כמובן פרחה והחלטנו להינשא.

לרוב הקשר בין בני הזוג נרקמו על ידי מפגשים בהם בילינו יחד, אך יש גם כאלה שהכירו על ידי שידוך. הורי החתן היו פוגשים את הורי הכלה לשם היכרות "וכביכול" לבקש את ידה, שהרי במקרה שלי מערכת היחסים ביני לבין אברהם הייתה כבר קיימת ובכול זאת מתוך כבוד זה היה נהוג. התקופה שלי הייתה יותר מתירנית ולי בכל אופן התאפשר החופש לבחור לעצמי את אשר חפץ ליבי.

נישאנו ונולדו לנו שני בנים: בני הבכור חיים, שהוא אבא של ליאל, אחותה התאומה מאי ותמר הקטנה, ואחיו הצעיר ממנו אליקו.

היום אחרי 42 שנות נישואים אני יודעת שבחרתי נכון.

אלברט, בעלה של לולה, השתתף גם הוא בתכנית, והעלה את סיפורו: מהמגרב לציון.

 

סיפור מרגש

יש לי סיפור מרגש מהעלייה והייתי שמחה לשתף. הייתה לי מורה לתנ"ך בשם חנה, המורה היחידה מבין כל המורות שדמותה חרוטה בזיכרוני ואת שמה מעולם לא שכחתי. אהבתי מאוד את שיעורי התנ"ך והסיפורים אף ריגשו אותי, וכעולה חדשה להצביע ולענות תשובות נכונות למרות הקושי בשפה מצא חן בעיני המורה והיא הבטיחה שתרשום אותי בספר הזהב. אני לתומי האמנתי שיש ספר כזה ולימים שאלתי אותה "מתי תרשמי אותי בספר הזהב?" החיבוק שלה הבהיר לי הכול והבנתי שכוונותיה היו כדי לשבח אותי.

פריטים שהייתי רוצה להעביר אלייך ליאל נכדתי

את כיסוי השולחן החגיגי הזה קיבלתי במתנה לנדוניה. כיסוי בסגנון מרוקני שאמי הביאה ממרוקו והוא שימש כיסוי לכסא של אליהו הנביא בברית של בני חיים ואחיו אליקו. גם את הקומקום המרוקני קיבלתי מאימי. את הפריטים האלה אני מאוד אוהבת ונאחזת בזיכרונותם. אשמח להעביר זכרונות אלה אלייך ליאל היקרה.

 

הזוית האישית

לאה אדרי: פיסה משמעותית מחיי והעלאתם על הכתב הפגישה אותי שוב עם העבר רצוף החוויות. ההתעניינות בי ובעברי והזכות להעביר חוויות אלו לנכדיי חתמה תקופה ארוכה של זכרונות חבויים שהיו שמורים אצלי והכמיהה לספרם בערה בי. אני מברכת על פרוייקט זה שאפשר לא רק להיות קיים אלא גם להתקיים.

ליאל: סבתא יקרה, מאוד נהנתי לעבוד איתך ולגלות את עברך העשיר בתוכן, זה גורם לי להסתכל עלייך במבט אחר תודה על מי שאת עבורי. אוהבת המון ליאל.