מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

תקופת עבודתי ביישובי הצפון

בזמן עבודה על הסיפור.
הכנת מערך שיעור בערב ליום המחרת.
סיפורה של מורה

שמי ציונה, נולדתי בשנת תש"ו, בנר שני של חנוכה בישראל. הוריי, בתיה ויוסף דאר, עלו מתימן מהעיר צנעא. בתחילה גרנו בקריית שמואל באוהלים, עד שבנו שכונה בקריית בנימין מבתי אבן. שם נולדתי. הייתה לי ילדות נפלאה בגן, בבית הספר והרבה חוויות מתנועת הנוער "בני עקיבא".

כשבגרתי, למדתי בסמינר למורים וגננות בחיפה ומשם קיבלתי עבודה בישוב בית שאן בבית ספר "תחכמוני" בכיתה ד’. לא היה קל  עם 36 תלמידים בכיתה. אבל, לאחר מספר חודשים הכל הסתדר. המשכתי לעבוד שם עוד 4 שנים. אחרי 6 חודשים פרצה מלחמת ששת הימים. ההוראות של פיקוד עורף היו להאפיל את הבתים, שתהיה חשכה מוחלטת, כדי שלא יבחינו בין ישוב לשטח לא מאוכלס.

אנחנו גרו בדירות של מורים שבאו ללמד בישובי ספר. האפלנו את הדירה. במרכז החדר היה רדיו שדיווח לנו בזמן אמת מה קורה בירושלים, כשפרצו הצנחנים לעיר העתיקה בראשותו של מוטה גור (מפקד החטיבה) יחד עם הרב גורן. הייתה התרגשות גדולה מאוד וכשנכנסו להר הבית, ההתרגשות הייתה בשיאה – תקיעות שופר, קריאות של חיילים "הר הבית בידנו" כל זאת שמענו בחדר מן הרדיו. השמחה הייתה גדולה – אנשים פרצו בבכי. היו דמעות בעינינו. ההתרגשות כללה את כל היהודים בארץ ובעולם. לאחר מספר חודשים, התחילה נהירה של אנשים לעיר העתיקה ולכותל, גם אנחנו הגענו לשם וההתרגשות הייתה גדולה מאוד.

דבר לא נעים קרה בסוף השנה הרביעית לעבודתי בבית שאן (1970), ביום ירושלים. אויבנו מהמזרח ממשיכים להציק (הירדנים) ושולחים קטיושות. חלק מהקטיושות נפלו על בית ספרנו באמצע טקס יום ירושלים. זה גרם לתוהו ובוהו. המצב היה נורא ואיום: ילדים נפצעו וחלקם עלו בלהבות, המון פצועים עם כוויות. היכנסנו את כולם למקלטים ובדקנו בפנס מי מהילדים נמצא ומי איננו, הזמנו אמבולנסים לאסוף את הפצועים הרבים. סדר היום התקין השתבש. היה קשה לחזור למציאות תקינה. כל יום נסענו לבקר בבית חולים את הפצועים. האסון הכי גדול היה שילדה מכיתה ה', ששמה ציפורה סבג ז"ל, נשרפה ונפטרה. לזכרה עשינו פינה מיוחדת בבית הספר, שילדים כתבו עליה ובנוסף תמונות וכו'…

עזבתי את בית שאן לאחר האסון שהיה ביום ירושלים. שיבצו אותי לעבודה בנהריה. גרנו בדירות למורים קרוב לים. באחד מן הימים, כשחזרתי לאחר יום עבודה ב- 8 בערב, הסתננו מחבלים שהגיעו בסירת גומי מלבנון, הגיעו לחוף הים בנהריה, קרוב מאוד למקום בו גרנו. ירדו מהסירות והחלו לחפש אנשים ברחובות ולירות בהם. היתה הוראה מהמשטרה להתאסף כולם לתחנת המשטרה, שהייתה בצד השני של העיר. היתה אנדרלמוסיה גדולה ומהמהומה רצנו כולנו לתחנה וכך ניצלו חיינו. הודיעו עם רמקולים גדולים לתושבים לברוח וללכת לכיוון המשטרה. נשארנו בתחנה כל הלילה ולפנות בוקר, חזרנו לבתים והמשכנו ללמד וחזרנו לשגרה.

לאחר 6 שנות עבודה בנהריה, נישאתי ועברתי לאזור המרכז ועבדתי במושב בית עריף, ליד שדה תעופה בן גוריון. עברתי מהוראה כוללת להוראה של חינוך מיוחד, עברתי קורס זריז ויסודי במשך שנה – 400 שעות לימוד, כך מצאתי עבודה שהתאימה לי מאוד. היה לי סיפוק רב מהעבודה ולא היו מקרים מיוחדים. במהלך העבודה ילדתי 4 ילדים.

 

הזוית האישית

ציונה: מאוד נהניתי מהקשר הבין דורי עם שילת היקרה ובהרגשה שהצלחתי ולו במעט להעביר רשמים מתקופת עבודתי כמורה. אשרי שזכיתי לחנך את ילדי ישראל במשך השנים.

שילת: נהניתי מאוד לשמוע את סיפורה של ציונה היקרה. היא לימדה אותי עד כמה צריך להעריך את המדינה ואת השקט שאנחנו חיים בו ושצריך להודות כל יום על המדינה המדהימה שלנו.

מילון

קטיושות
פצצות לטווח ארוך

ציטוטים

”"הר הבית בידנו" - השמחה הייתה גדולה, אנשים פרצו בבכי, היו דמעות בעינינו.“