מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אורה רטמן מספרת על תקופת הצנע בארץ

תמונת סלפי שלי (מעיין) עם סבתי אורה וחברתי ירדן
סבתי אורה בגיל ארבע
המעבר מחיפה לנתניה

שמי אורה רטמן. אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי. נולדתי שנתיים לאחר הקמת המדינה, בשנת 1950. הוריי היו ניצולי שואה שהכירו והתחתנו בקפריסין, במחנה הסגר של הבריטים. הם היו על ספינות מעפילים. אבי היה על הספינה "חיים ארלוזרוב" בהנהגתו של לובה אליאב, ואמי הייתה על הספינה "בן הכט". כשספינות המעפילים התקרבו לחופי ישראל, תפסו אותם הבריטים והעבירו אותם למחנה 66 בקפריסין.

נולדתי בחיפה. גרתי עם הוריי בהתחלה בבית ערבי נטוש עם עוד משפחת עולים. אחר כך גרנו בבית חדש בשכונת רמות רמז בנווה שאנן בחיפה. כשנולדתי הייתה תקופת צנע בארץ. כלומר, כל אזרח קיבל תלושי מזון ורק ככה קנינו אוכל. לא התקלחנו כל יום, אולי פעם בשבוע, כי לא היו מספיק מים וגם החשמל היה יקר. ובכלל, אז לא חשבו שצריך להתקלח כל יום.

מהבית שלנו ברמות רמז, על הכרמל, ראיתי איך מתחילים לבנות את הטכניון. מרחוק ראיתי שופלים גדולים מבראים את היער וחופרים בהר. כשהטכניון נבנה זה גרם להתרגשות גדולה בכל השכונה. עמדנו והשקפנו איך מתקדמת העבודה.

אחד האחד הבילויים שלי היה לצאת עם חברותיי, לכרמל ולקטוף פרחי בר, כמו: כלניות, רקפות, צבעונים ונרקיסים. רק אחרי שנים רבות, הבנתי שהייתי שותפה ל"השמדת" פרחי הטבע היפים (בשנים ההן לא היה איסור על קטיפת הפרחים). לקח הרבה זמן עד שחזרו להתרבות ולפרוח.

אבי היה רוקח בצבא קבע ואמי הייתה אחות. הייתה לאבי הזדמנות להיות מנהל בית מרקחת בנתניה והוריי החליטו לעבור לגור שם. הייתי בת 4 כשעברנו לנתניה.

המעבר לנתניה

אני זוכרת שבאה משאית והעמיסו עליה את כל הרהיטים מאחור. הוריי ואני התיישבנו ליד הנהג ואני זוכרת את הנסיעה על כביש החוף עד נתניה. ליד הבית בנתניה חיכתה לנו הילדה שנעשתה חברה שלי, היא עמדה עם בובה מחובקת.

בנתניה גרנו בבית קטן בחצר של משפחה עשירה. הסיבה שגרנו בבית הזה היא כי אבא שלי ניהל את בית המרקחת הצמוד לבית של המשפחה העשירה, ואולי לא שילמו דמי שכירות. היינו עניים.

בנתניה הכרתי את החברה הכי טובה שלי שהייתה הבת של המשפחה העשירה. מאוד קינאתי בחברתי מכמה סיבות: 1. הייתה לה אחות גדולה 2. היתה להם אמבטיה בבית 3. היה לה בית גדול שתמיד היה מלא באנשים (כי אבא שלה היה פעיל של מפלגת חירות כמו הליכוד של היום).

בחצר היו הרבה עצי פרי: פג'ויה, מנגו, פיטנגו, אשכוליות, תפוזים, עץ תות. בעיקר היו עצי הדר. אהבתי את הגומות שהיו סביב העצים להשקאה. לפעמים שטנו עם גיגית סביב העץ בגומה המלאה במים. הכי אהבתי את עץ הפיטנגו. אבל הריח של פריחת ההדרים היה הכי כיף, עד היום. העץ שאהבתי הכי פחות היה האשכולית. נדמה לי שהיו לו קוצים.

כשהייתי בת חמש נולד אחי, שאול. לפני שאמי נסעה לבית החולים ללדת את אחי, נשלחתי לשהות אצל הדודים שלי בחיפה. אחרי כמה ימים באו להחזיר אותי הביתה וילדי השכונה באו לקראתי ולעגו לי שזכו לראות את אחי התינוק לפני, אני מאוד נעלבתי מזה. אחרי שאחי נולד, עזרתי לאמי להשגיח עליו כשהיא עבדה במשמרות בבית חולים.

נתניה הייתה העיר שבה גדלתי רוב חיי הצעירים. נתניה הייתה עיר נופש יפה עם חוף ים מקסים. בילינו המון על חוף הים. כשהברזנו מבית הספר הלכנו לחוף. כשעשינו מסיבות היינו על החוף. שיחקנו מטקות, שחינו אל הסלעים, היה כיף.

גלגולו של חפץ: תליון שעון זהב

שנת ייצור: 1900 בערך, ארץ ייצור: פולין. כיום החפץ נמצא בבעלות סבתא אורה, הוא עשוי מזהב. החפץ היה של סבתא רבתא שלי בפולין. הוא נמסר לדוד של סבתא רבתא שלי שהיגר לאמריקה לפני המלחמה והוא שמר עליו. אחרי המלחמה הוא נתן את החפץ לסבתא רבתא שלי שנשארה בחיים. וממנה עבר אלי.  השעון עוצב כתליון, קישוט על שרשרת זהב. החפץ שימש את סבתא רבתא שלי כקישוט על צאוורה. כאשר אני עונדת את השרשרת עם השעון אני מרגישה חיבור לעבר של משפחתה.

הזוית האישית

אורה: אהבתי מאוד לספר לנכדתי, מעיין, את סיפור ילדותי עם קום המדינה. שמחתי שהיא הקשיבה והתעניינה. זוהי תכנית חשובה ומעניינת עבורי.

מעיין: היה לי מאוד כיף ומעניין לעבוד עם סבתא שלי, היה לי כיף להקשיב לה ולהיות איתה.

מילון

צנע (מדיניות הקיצוב)
מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע, ביטוי הבא לתאר תקופת צמצום במזון. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אחד הבילויים שלי היה לצאת, עם חברותי, לכרמל ולקטוף פרחי בר, כמו: כלניות, רקפות, צבעונים“