מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

תעשי מה שאת אוהבת

במסע "מלכת המדבר" לפירינאים ספטמבר 2013
הוריי אחי ואני
לחיות חיים תכליתיים ובעלי משמעות

שמי שרה לאה (על שם סבתי – אֵם אמי שנרצחה בשואה).  נולדתי בירושלים בשנת 1952. מקור שם משפחתי: אודלס מאן (בתרגום לעברית – בעלה של אודל, שהייתה בתו של הבעש"ט).

הוריי – אהרון ז"ל, פליט שואה מפולין שמשפחתו כולה הושמדה בשואה והועלה ארצה בדרך לא דרך בשנת 1945 ואמי – בתיה ז"ל, שעלתה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, גם אצלה השואה לא פסחה על משפחתה שחלקה הושמד ברומניה ע"י הנאצים. הוריי נפגשו בא"י לפני קום המדינה, נישאו והקימו את ביתם בירושלים בשנת 1947, שם התגוררתי עימם ועם אחי יוסי, שנולד במהלך מלחמת הקוממיות בשנת 1948. בבית זה גרתי (כעשרים שנה) עד לאחר שירותי בצה"ל.

הרקע ההיסטורי שבו גדלתי היה קיבוץ גלויות בארץ האבות, במדינה צעירה שמתפתחת וגדלה מבחינת מספר תושבים, בעשור הראשון לקיומה, בתוך כור ההיתוך של העם היהודי. הדבר הבולט הוא שנחשפתי בילדותי ובנערותי למגוון רחב של אנשים ושפות בשכונה הקטנה – גבעת שאול – השפות ששמעתי בשכונה בנוסף לעברית היו: יידיש, ספניולית (לאדינו) וערבית בניבים השונים של היהודים שעלו מארצות ערב – כורדית, תימנית, עיראקית וכו'. מספרם של בתי הכנסת בשכונה היה רב בגלל העדות הרבות ומוצאם המגוון של תושבי השכונה – אשכנזים (3 בתי כנסת), ספרדים (2), תימנים (2), אורפלים (מסוריה 1), בגדדים (1), חאלבים מסוריה (1) ונוסח אחיד (1).

הוריי דיברו איתנו עברית וכשרצו שלא נבין, דיברו ביניהם יידיש. "משקלטנו" את השפה עברו לרומנית, שאותה לא הבנו. אבי, שאמנם היה יליד פולין, ידע את השפה הרומנית אותה למד בעת שהותו ברומניה במלחמת העולם השנייה. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 אבי הצעיר אהרון ברח עם הוריו לעיירה חודרוב (פולין). שם הם הסתתרו עד כניסת הנאצים בשנת 1941, עת הוגלה למחנה העבודה ינובסקה, שליד לבוב. משם הצליח אבא להימלט לרומניה. עם שחרורה של רומניה ע"י הצבא הרוסי אבא עלה ארצה באופן חוקי בתאריך 15.1.1945 והגיע לירושלים. הוא עבד כשומר ומפקח שמירה בחברת "השמירה" בשנים 1947-1945. במהלך אותם שנים הכיר את אמי, בתיה, והם נישאו. בראשית שנת 1948 התגייס אבי ל"הגנה" בירושלים, ובתום מלחמת השחרור הוא התקבל לעבודה בסוכנות היהודית במחלקת הקליטה.

סיפורה של אמי משלב בתוכו את תקומת עמנו לאחר השואה והקמת מדינת ישראל. כאמור, בהיותה בת 15 וחצי, חברת תנועת הנוער בית"ר במעוז (כך כונה סניף תנועת הנוער של בית"ר) צ'רנוביץ, עלתה לישראל בעלייה בלתי לגאלית (בלתי חוקית). המסע באונייה "אָסְתִיר" שיצאה מנמל קוסטנצה (בים השחור) באפריל שנת 1939 נמשך ארבעה חודשים. הבריטים ששלטו בא"י מנעו כניסת יהודים לא"י, והאנייה סורבה לעגון בנמל מסודר, והוחזרה פעם אחר פעם ללב ים, כשהנוסעים ובהם אמי, הנערה – ילדה, סובלים מתנאי מחייה ובריאות גרועים, בלשון המעטה. באוגוסט שנת 1939 האנייה נגררה לנמל חיפה אחרי שהחיילים הבריטיים השתלטו עליה, והנוסעים הובלו למחנה מעצר בבת – גלים (בסמוך לנמל חיפה). באותם ימים קשים הצליחה אחותה הבכורה של אמי, לימים דודתי אסתר, לשכנע את הבריטים לשחרר את אמי במסגרת "איחוד משפחות". כך מגיעה אמי לכפר סבא, שבה התגוררה משפחתה הצעירה של דודתי. במשך שנתיים היא עבדה במשק חקלאי, ולאחר מכן במסעדה בצריפין במסווה של טבחית, משום שעיקר פעילותה היה העברת נשק במסגרת מחתרת האצ"ל, אחת המחתרות שפעלו לפני קום המדינה.

בשנת 1941, יחד עם כל הצעירים ביישוב העברי בא"י, אמי מתגייסת לצבא הבריטי (בגלל שהבריטים נלחמים כנגד הנאצים שכבר הגיעו למצרים, והאיום לכבוש את א"י משכנע את היישוב העברי להצטרף לבריטים שימנעו את כיבוש הארץ ע"י הנאצים). אמי כאמור מתגייסת ל-אי.טי.אס, עוברת קורס אחיות מזורז, ומצורפת לגדוד רפואה הנמצא עם הצבא הבריטי באלכסנדריה שבמצרים, שם מטפלים גם בפצועים מקרב אל-עלמיין, שבלם סופית את הנאצים. שירותה הצבאי במסגרת זו נמשך עד תום המלחמה בשנת 1945. תוך כדי פעילות גדוד הרפואה במצרים ואחר כך באיטליה, היא מנסה ללקט ידיעות (לא מעשה פשוט באותם זמנים) על משפחתה בצ'רנוביץ. במהלך חופשת השיחרור משירותה הצבאי הצליחה לערוך מסע קצר למחוז ילדותה ברומניה כדי לנסות לברר מה עלה בגורל משפחתה. כשהתברר לאימא ששתי אחיותיה, אחיה וסבה נספו בשואה, ואילו אביה ואחיה עם רעייתו נמצאים באיטליה במחנה עקורים, היא נסעה לשם, פגשה אותם ודאגה להביאם לארץ כעולים. סיפורים רבים סיפרו לנו הורינו ובעיקר אמי על עברה (אבי מיעט לדבר על ילדותו ונערותו) ועל חוויותיה שאף תועדו בקלטת במלאת לה שמונים.

אני זוכרת היטב את הבית שבו גרנו בירושלים בשכונת גבעת שאול, כמו גם אחי, איתו יש לי קשר יום יומי רציף למרות שהוא גר באריאל ואני בחולון. אנו חולקים זיכרונות משותפים מילדותנו ונערותנו. לבית המשותף הייתה חצר, שבה היינו משחקים ילדי חמשת המשפחות שגרו בבניין. שיחקנו תופסת, מחבואים, קלאס, הולה הופ, חמש אבנים, אלמבוליק (משחק דמוי בייסבול אמריקאי, כשבמקום כדור היה מקל קטן מחודד משני צידיו, ובו היו חובטים), עג'ואים ( בתל- אביב זה נקרא 'גוגואים'), סוס ארוך, סטנגה, וראשיות (נגיחות). לאותה חצר פעם בשבוע הייתה מגיעה כובסת, מדליקה אש בחצר ועליה שופתת סיר ענק שבו היו בגדים מתכבסים. באותה חצר היינו מתכנסים גם בסוכות ובחגים אחרים. זה היה מקום למפגשים למבוגרים ולילדים.

בביתנו דאגו הוריי ללמדנו מנהגים יהודיים מסורתיים כגון הדלקת נרות וקידוש על היין בימי שישי ובחגים, הכנת מאכלים המיוחדים לחגים כגון: אוזני המן, סופגניות, מאכלי חלב בשבועות, דגי קרפיון (שהיו שטים באמבטיה המשפחתית, ואני נהנתי לצפות בם ולשחק איתם) לקראת יום כיפור ששימשו לכפרות במקום תרנגול. אמי הייתה מכינה תבשילים מזרח אירופיים שהביאה מבית הוריה ברומניה, כגון ממליגה, גפליטע פיש, כיסונים ממולאים בתפוחי אדמה עם בצל מטוגן, שזיפים וגבינה, עוגת שטרודל, מרק בורשט (מרק סלק) וכמובן החמין המסורתי – טשולנט.

למדתי בבית הספר היסודי "משה שרת" בשכונת קרית משה, (הסמוכה לשכונת מגורי גבעת שאול), מכיתה א'- ח' בין השנים 1958-1965. לבית ספר הלכנו ברגל כחצי שעה לכל כיוון, (להורי לא היה רכב פרטי ולא היו אוטובוסים שהגיעו לבית הספר). הלכנו יחד ילדי גבעת שאול מהשכבה שלי ומהשכבה מעליי וכהגענו לשכונת קרית משה, הצטרפו ילדי שכונה זו. בדרך שוחחנו, החלפנו חוויות, צחקנו, שרנו ועוד… בשובנו מביה"ס, הייתה שדרת עצים כשבסופה ניצב ספסל שסביבו נוצרו חברויות, אהבות, וחוויות לרוב בין ילדי שתי השכונות. זכורים לי חבריי: אמנון אלבג, שלמה קופרמן, דב גביש, אורה מזור, פנינה אזולאי, כרמלה מזרחי, שרה הררי ועוד… בימי שישי לפנות ערב ערכנו מפגש כיתתי, מול מגרש החנייה של חברת האוטובוסים ה"מקשר", היום עומד על מגרש זה מלון גני ירושלים. ערבים אלו תרמו רבות לגיבוש כיתתנו. רקדנו "בן לוקח בת ובת לוקח בן", "אמת או חובה", "אחת שתיים שלוש דג מלוח" ועוד.

בכיתה ד' (1961- 1966) הצטרפתי לתנועת הצופים ל"שבט בית הכרם", שנמצא במרחק הליכה קצרה מ"יער ירושלים" בו התקיימו רוב הפעולות בימי שלישי ובשבת אחה"צ. אהבתי את הפעולות המעשיות: עזרה ראשונה, קשרים, בניית מבנים מסנדות, ימי שדה, בישול, שדאות – התמודדות בטבע. גם לפעולות אלו הלכנו ברגל כחצי שעה. יצאנו לטיולים, למחנות ולג'מבורי – כינוס, מחנה גדול של צופים ממקומות שונים בארץ. אהבתי מאוד את הפעילויות והחוויות שחווינו בצופים – למדנו את המנון הצופים:

"היה נכון למלא חובתך

נאמן לעמך ולארצך

בכל עת לזולתך תעזור

חוקתך הצופה

שמור תשמור

היה נכון, נכון תמיד

היה נכון חוקתך לשמור!!!״

מילות ההמנון השפיעו ומשפיעים עליי רבות עד היום.

בשנים 1966-1970 למדתי בתיכון ע"ש א. סליגסברג בירושלים. בתאריך 5.6.1967 פרצה מלחמת ששת הימים, ששינתה רבות את ירושלים שחוברה לה יחדיו, ולנו כבני נוער נוספו מקומות מעניינים וחדשים לטייל ולבקר בהם כמו: הכותל המערבי, העיר העתיקה וכל האתרים שמסביבה. לאחר מלחמת ששת הימים כשלמדתי בכיתה ט' (בת 15), התנדבתי בביה"ח הדסה עין כרם, בעזרה לפצועי צה"ל הרבים. כשסיימתי את לימודי התיכון התגייסתי לצה"ל (ספטבר 1970-1972) ושירתי בחיל השריון בחטיבת מילואים שירות מגוון ומעשיר.

אני בעת שירותי הצבאי

במסגרת האימונים בצבא

במסגרת השירות הצבאי הכרתי את מי שיהיה בעלי ואבי ילדיי. לאחר סיום שירותי הצבאי למדתי תכנון ושרטוט בניין והתגייסתי למשטרת ישראל בין השנים 1972-1979, מקום עבודתי הראשון, במטה הארצי בירושלים במחלקת עיבוד נתונים ולאחר מכן במחלקת הקשר והאלקטרוניקה ביפו.

בתאריך 22.7.1975, יום הולדתה של אמי, נישאנו בבריכת השחיה העירונית של העיר רמלה. זו הייתה חתונה מיוחדת לאותם הזמנים, שולחנות ערוכים סביב הבריכה בכל טוב, סידורי פרחים גדולים שצפו על המים בתוך אבובים. התזמורת ניגנה מוסיקה מגוונת ושמחה ולסיום שטנו בסירה לצלילי התזמורת וחלק מהקהל קפצו למים לחגוג איתנו.

במאי שנת 1978 נולד בני הבכור גלעד ובחודש דצמברשנת ב 1982 נולדה בתי טלי – ילדיי האהובים שמילאו וממלאים אותי באושר, שמחה ונחת. עקב תפקידיו של אישי כקצין בכיר בצ"הל "נדדה" משפחתנו הצעירה מרחובות, לקצרין, שוב לרחובות, משם לאינדיאנפוליס – ארה"ב ושוב לרחובות, ומשם לעומר שבדרום. במהלך לימודי השיווק והפרסום שבהם עסקתי באותה תקופה, שנת 1991, חליתי לצערי במחלת הקרוהן – מחלת מעיים כרונית דלקתית. למרות הקושי הרב בניהול חיים שיגרתיים עקב המחלה, המשכתי לתפקד: כרעיה, אם, לעבוד ולהתקדם בעבודת השיווק והפרסום שאותה אני מאוד אוהבת. עברנו לרעות (כיום חלק מהעיר מודיעין). משבגרו ילדיי, התגרשתי בשנת 1996. עברתי לגור במודיעין והמשכתי לעבוד כפרסומאית ואשת שיווק וכמובן שלא שכחתי את הקרוהן – דאגתי לשמור על תזונה מתאימה, פעילות גופנית, טיפולים אלטרנטיבים וכ'ו. במקביל למדתי רייקי ושיאצו, שני תחומים שעזרו לי מאוד בקבלת הקרוהן בטיפול בו ובגופי.

שנת 2001 היא שנה משמעותית בחיי. בהמלצתו של רב מיוחד, בעל ידע רב שטיפל במקביל גם בנומרולוגיה (שיטה לאיבחון וניתוח האישיות), וניחן בכוחות איבחון מיוחדים, המליץ לי לשנות את שמי. הוא נתן לי ספר של שמות וביקש ממני לבחור שם שמתחיל באות ק' ושם נוסף באות נ' בחרתי בשם קרן נהדרת – לאחר בדיקה נומרולוגית של הרב שהוסיף את האות י', שמי שונה משרה לאה ל – קרן נהדרית לוי. ארבעה חודשים לאחר קבלת שמי החדש, הכרתי את בן זוגי המקסים איתו אני חיה באושר!!! יצאתי לפנסיה מוקדמת (בגיל 53) בשנת 2005, עקב החמרה במצבי הרפואי. עברתי לגור עם בן זוגי בחולון. באוגוסט 2006 – שמחה גדולה במשפחתי – בתי הקטנה והמקסימה טלי התחתנה בשעה טובה!!!

בחתונתם של בתי טלי וגבי

כחודשיים לאחר החתונה חלה החמרה במצבי הבריאותי, נאלצתי לעבור ניתוח חירום, תודה לאל ולרופאים חיי ניצלו. לאחר תקופת השיקום הבנתי והחלטתי – שאני עושה מה שאני אוהבת, מטפלת בגופי ובנשמתי!!! אני אוהבת מאוד טבע, ים, לטייל בארץ ובעולם, טיולי ג'יפים, טיולים רגליים, פעילות ספורטיבית, הצגות, סרטים, שירה ומוזיקה מגוונת, קריאת ספרים, ללמוד, סדנאות לגוף ולנפש והכי הכי – התנדבות. התנדבתי לעמותת "אנוש" בחולון, במקביל סייעתי בעזרה טלפונית וייעוץ מניסיוני לחולי קרוהן ולכל מי שזקוק לעזרה. באוגוסט שנת 2010 הפכתי להיות סבתא לנכדתי הבכורה והמקסימה ליה, שנתנה לי המון כוחות ואנרגיות. באוקטובר בשנת 2012 נולדה נכדתי האמצעית (השנייה) והמתוקה תמר – בתיה (בתיה על שם אמי ז"ל). בדצמבר שנת 2013  נולד בשעה טובה ומוצלחת נכדי המקסים והמתוק זוהר – אברהם.

שלושת המלאכים האלו ממלאים את חיי בבריאות, אושר ושמחה לרוב.

מכנים אותי "סבתא על גלגלים", משום שבתי ומשפחתה גרים "בכפר אדומים" – מזרחית לירושלים בדרך לים המלח. אני מבקרת אותם לעיתים קרובות ובכל פעם חוזרת מלאת אנרגיות וכוחות למשימות ולפעילויות שלי.

ערימת נכדים על סבתא "על גלגלים"

לאחר שהגשמתי את חלומי להפוך לסבתא, נותרו לי שני חלומות להגשים: השתתפות במסע "מלכת המדבר" – טיול ג'יפים בעל תכנים מיוחדים – לנשים בלבד!!! והקמת קבוצת תמיכה לחולי מחלות מעי דלקתיות קרוהן וקוליטיס.

בספטבר שנת 2013 , לכבוד יום הולדתי ה-61 יצאתי למסעי הקסום, המאתגר והמעצים "מלכת המדבר" – טיול ג'יפים מאתגר לנשים בלבד ( סנפלינג, אומגה, ראפטינג ועוד) לפירנאיים הצרפתיים והספרדיים. מומלץ לכל אישה לעבור מסע כזה.

בינואר שנת 2017 הצטרפתי לקבוצת מתנדבים תושבי חולון, לפרוייקט בשם "יזמות לקידום הבריאות בקהילה" בהובלת מרכז פסגות – חנקין ורשת קהילה ופנאי של עיריית חולון. לאחר שעברתי קורס הדרכה למתנדבים, הדרך הייתה פתוחה להגשמת חלומי להקמת קבוצה לחולי מחלות מעי דלקתיות. כנגד כל הסיכויים, עם רצון עז, תשוקה ומוטיבציה ללא גבולות, בשמחה ובגאווה בתאריך 18.5.2017 מחזור א' של קבוצת "יחד נתעצם", קבוצה לחולי קרון וקוליטיס בחולון, יצאה לדרך בשעה טובה וב"ה. בתאריך 18.5.19, יום המודעות הבינלאומי למחלות מעי דלקתיות, ציינו את האירוע ושלוש שנות פעילות מוצלחות של הקבוצה בכנס גדול ומוצלח שנערך "בקמפוס חנקין" חולון, בחסות העמותה לתמיכה בחולי קרוהן וקוליטיס, בשיתוף מרכז פסגות חנקין.

המסר שלי לחיים: אל תפחדו להיות אמיצים, תעבדו קשה כי רק כך תשיגו את המטרות והחלומות שלכם!!!

תאהבו, תשמחו, תסלחו, תתחברו עם אנשים שימלאו אתכם באנרגיות טובות ובהשראה.

הזוית האישית

קרן: אני רוצה להודות על ההזדמנות שנפלה בחלקי לקחת חלק בתוכנית הקשר הרב דורי. הגשמתם לי חלום נוסף, לכתוב את סיפור חיי. התמזל מזלי והיתה לי הזכות לעבוד עם הודיה ותומר – תלמידים מבי"ס הרצפלד בחולון. תודות מיוחדות והרבה אהבה לאור שינה שהפיצה אור וניהלה את התוכנית ביד רמה ובהצלחה מרובה. ישר כוח אור! המשיכי בעבודת הקודש שאת עושה.

תומר : שמחתי להכיר את קרן ואת סיפור החיים שלה.

הודיה: שמחתי להכיר את קרן, ללמוד מניסיון החיים שלה ומהסיפור עצמו.

מילון

האונייה "אָסְתִיר"
אַסתיר הייתה אוניית מעפילים, שאורגנה על ידי אנשי תנועת הנוער בית"ר, במסגרת עליית אף על פי. האונייה יצאה במרץ 1939 מרומניה, וכעבור שלושה וחצי חודשים הצליחו מעפיליה לרדת לחוף בארץ ישראל והובלו למעצר, שממנו שוחררו לאחר ימים אחדים.

ציטוטים

”הבנתי והחלטתי - שאני עושה מה שאני אוהבת, מטפלת בגופי ובנשמתי“