מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

תמונת האירוסין שנקרעה

תמונת האירוסין של הורי
אמא עם תמונת האירוסין
גלגולה של תמונת האירוסין של הוריי מגלם את סיפור עלייתה של משפחת פתחי-תומר

שבעיראק, נולדה לאהרון ופרחה גזאלה בתם הבכורה סלימה, הלא היא ננה, או "בינתו אל הרון אסייר",  בתו של אהרון הצורף, כפי שכינו אותה. סבא אהרון, גבר יפה תואר, היה נשוי משכבר לאישה אשר למרבה צערו הייתה עקרה. בצר לו נשא את פרחה לבית דלאל הצעירה, היא סבתי, אך לא התגרש מאשתו הראשונה אלא חי עם שתי הנשים.

כך נולדו במזל טוב סלימה הבכורה ואחריה דודיי ודודותיי, עזרא, שמחה, צאלח וספירונס.
כבת הבכורה זכתה אמי לאהבתו הגדולה של אביה. הוא ישב שעות בסדנת הצורפים שלו שהייתה בחנג'ירן, שוק הזהב שליד הסראי, ועיצב עבורה בובות עשויות כסף, ואף נענה לגחמותיה הילדותית כמו בקשתה להכין לה צמידים עשויים זהב טהור. רק אחרי שאלה התעקמו על פרקי ידיה הסכימה שיוסיף סגסוגת כדי להקשותם.
אבל פרק הילדות המאושרת הסתיים באחת. בערב חג השבועות, כשאמי הייתה כבת חמש עשרה, נפטר סבי מדום לב, כשהוא חבוק בזרועותיה.
אחרי מותו נשארה המשפחה נטושה וללא רכוש.
באותה תקופה, משפחה או אישה ללא בעל היו מופקרות לנפשן. כך מצאה אמי את עצמה נאלצת לצאת לעבודה כדי לפרנס את משפחתה.
אבי, מנשה פתחי, נולד בשנת 1906 בבעקובה, להוריו עבדאללה ותפחה פתחי. בן חמישי מבין שמונה ילדים: מסעודה, צאלח, גורג'יה, צ'חלה, הלה, מנשה, אפרים ושמחה. אבי התייתם מאביו בגיל צעיר מאוד וסבתי תפחה, שהייתה מרפאה טבעית, נשאה בעול הפרנסה.
בגיל ארבע החל ללמוד ב"חדר" היהודי. המורה היה מלמד שכינויו היה "סתיי" (זקן – במשמעות מורה).
בגיל שש עבר ללמוד בבית-ספר יסודי של המדינה, בו למדו יחדיו מוסלמים ויהודים, עד כיתה ו'.
אבא היה איש רוח, אוטודידאקט שרכש את השכלתו באופן עצמאי. הוא היה אדם סקרן והתעניין בתחומים רבים. לפרנסתו עסק אבא במסחר, בתחילה מכר תה ותבלינים שהגיעו מהודו בארגזי עץ, ומאוחר יותר היה שותף בחנות בדים יחד עם אחיו אפרים.
אבא היה חילוני בתפיסתו, בניגוד לכל בני משפחתו שהיו מסורתיים, ונחרץ בהתנגדותו לאמונות תפלות, קמעות וכיוצא באלה. על כן לא מפתיע כי אחרי תקופה קצרה בארץ התפקר והפך לחילוני. הוא נשאר החילוני היחידי במשפחתו, היחיד שהלך ללא כיפה.
השידוך בין הוריי נעשה בידי הזוג דלאל, הוא שמואל, אחיה של סבתי פרחה, היה נשוי למסעודה, אחותו הבכירה של אבי וכך, ביום 27.7.1940, בבעקובה שבעיראק, התקיים טקס הנישואין של הוריי. לטקס האירוסין ולחתונה הוזמן צלם שצילם את הזוג בפוזות כמנהג הימים ההם.
התמונות הונחו בתיבת קרטון ונשמרו בקפידה בידי אמי.
 
                                                      ההזמנה לחתונה של הוריי
 
                                                           הכתובה של הוריי
 כילדה חיפשתי תמונות מהעבר של משפחתי בעיראק. למעט תמונות הפספורט, לא היו כאלה בנמצא.
 כששאלתי את הוריי מדוע אין אף תמונה מהמשפחה הם סיפרו לי את סיפור עלייתם לארץ.
הקהילה היהודית בעיראק היא הקהילה היהודית העתיקה ביותר, אשר נשמרה בטהרתה כמעט ללא השפעות, החל מהגלות הראשונה ועד קום המדינה. היחסים עם המוסלמים ידעו עליות ומורדות אך ברוב השנים היו יחסי הבנה שכן היהודים היוו את עמוד השדרה של האדמיניסטרציה וחיי התרבות בעיראק. בהיותם משכילים ומלומדים הצליחו להתערות בחברה.
השבר התחיל עם עליית התנועה הציונית והגיע לשיאו עם קום המדינה.
בערב חג השבועות 1941 החלו פרעות המכונות "פרהוד", במהלכן נרצחו כ-200 יהודים ואלפים נפצעו. בתים רבים נבזזו ונהרסו.
סבתי פרחה וילדיה גרו אז בבגדאד וכן גרו שם מסעודה דודתי ובעלה שמ'ל.
באותם ימים נהוג היה בערב שבועות לעלות לקבר הנביא יחזקאל הנמצא בצ'פל, מנהג המכונה "זיארה".
כך מצאו עצמם הוריי, שבאו לבקר אחרי ה"זיארה" את המשפחה בבגדאד, כלואים בבית דודתי מסעודה כשהפורעים יורים ובוזזים בחוץ.
אחרי מספר שעות הגיעו סבתי פרחה ושתי דודותיי, שמחה וספירונס, קרועות בגדים ומפוחדות. הן סיפרו כי פרצו לביתן והן הצליחו לברוח דרך הגגות, אבל שני דודיי, שהיו נערים, נעלמו.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת כל המשפחה נאלמה מפחד. "תפתחו זאת אני השכנה שלכם" שמעו את קולה של שכנתם שאזרה אומץ ולקחה את כולם לביתה עד יעבור זעם – מעשה שהיה כרוך בסיכון רב כי ההמון המשולהב העניש קשות כל מי שהחביא אצלו יהודים.
דודיי עזרא וצאלח חזרו אחרי שלושה ימים, הם סיפרו כי הצליחו לברוח ולהסתתר בבית של חברים.
בעקבות ה"פרהוד" גמלה החלטה בקרב ההנהגה היהודית, בחסות התנועה הציונית, לארגן עליה ליגלית לארץ. במסגרת עסקה עם השלטונות העיראקיים החליטו השלטונות כי כל יהודי שירצה לעלות יוותר על אזרחותו העיראקית, רכושו יולאם והוא יהיה רשאי לקחת אתו רק כמה חפצים שימושיים, וכמה דינרים.

כך אחרי שלושת אלפים שנה הקיץ הקץ על הקהילה היהודית בבבל, ומשפחתי, יחד עם יהודי הקהילה, מצאה עצמה מתכוננת לעלייה לישראל.

כחלק מההכנות לעלייה היה אבי מלמד ומדריך את אחיי כיצד יש ללכת בישראל. "תעמדו זקופים עם ראש למעלה" היה מדגים להם "שם המולדת שלנו, שם נהייה חופשיים ובעלי הארץ ולא נצטרך להשפיל מבט".

אבא גם כתב שיר, אותו הלחין ניסן בן דודתי גורג'יה.

"פלסטין בילדנה ארץ החמדה

אללה אוועדנה נסכין ביה

ר'רמן על עדווא'ן"

"פלסטין מולדתנו ארץ החמדה

אלוהים הועיד אותנו לחיות שם

על אפם של אויבנו"

אחרי השלמת ההכנות קיבלו הורי את הפספורט, בו הוטבעה חותמת המצהירה כי זוהי "יציאה ללא אפשרות חזרה."

בתמונות הפספורט מופיעים הורי ואחי: תקוה, עובד, אהרון והדסה.

העלייה לארץ התעכבה כי אמי הייתה בחודשי הריונה האחרונים אתי. היא ביקשה ללדת בעיראק כי חששה מהסיפורים על תנאי המגורים בארץ, לפיכך נאלצו להוסיף את תמונתי, תינוקת בת 3 ימים, לפספורט.

 

ב- 8/3/1951 עלתה המשפחה לארץ.

למשפחה אפשרו לקחת רק שלוש מזוודות וכמה דינרים עיראקיים.

הוריי השתדלו לדחוס לתוכן רק את החפצים ההכרחיים ביותר לחיי היום יום במדינה החדשה.

אמא ענדה לנו את תכשיטי הזהב שנותרו לפליטה. לאחיותיי ענדה עגילים, ולי "עפסה", קמע לתינוקות, מחובר לחמסה והיא ענדה שלוש טבעות ואת טבעת הנישואין.

לפני העלייה למטוס ערכו השוטרים העיראקיים חיפוש יסודי במהלכו תלשו לאחיותיי את העגילים מאזניהן ולי את העפסה. כן לקחו מאמי את שלוש הטבעות והותירו לה רק את טבעת הנישואין.

הם קרעו את המזוודות, באחת מהן התפזרו כל החפצים ולא הרשו להוריי לאסוף אותם כך שנאלצו לוותר עליה.

באחת המזוודות היה היומן של אבא וקופסת התמונות שאמי שמרה בה בקנאות את תמונות המשפחה. השוטר הוציא את היומן ועלעל בו, אחר החל לקרוע אותו וקרא לשוטרים לעצור את אבא באשמת ציונות. רק בהתערבות ראש הקהילה ויתרו לאבא ואפשרו לו לעלות למטוס. באותה הזדמנות השוטר פתח את קופסת התמונות וקרע לפיסות קטנות כל אחת ואחת מהן.

כך עלתה המשפחה עם שתי מזוודות וללא אף תמונה.

בארץ גרנו ב"שער העלייה" ומשם לבית עולים ג' בפרדס חנה. ב-1955 עברה המשפחה למעברת קריית אונו צריף מס 227. וב-4/1/1961 עברנו לשיכון עובדים 330/א בקריית-אונו, לימים רחוב הגפן 2, קיראון. שם מתגורר אחי אבי ומשפחתו עד היום.

חבלי הקליטה וההתאקלמות בארץ היו קשים מנשוא.

אבא, שידע עברית על בוריה ואף לימד את כל האחים לדבר עברית, נתקל בהתנגדות ובבוז לניב הערבי הגרוני בה דיבר, והן לתרבות הערבית בכללותה.

שבע אכזבות, ביקש מאתנו שלא לדבר יותר עברית בבית אלא רק ערבית כי להבנתו "הם מנסים למחוק את התרבות הזאת. עברית ילמדו אתכם בבית הספר אבל ערבית איש לא ילמד".

מאז העלייה לארץ סבלה משפחתי ממחסור. הוריי עשו כמיטב יכולתם לכלכל אותנו. בשל מחלותיו וחולשתו לא מצא אבא עבודה שתתאים לו. נתנו לו לעבוד בעבודות דחק, לעדור עם טוריה, אבל זה היה למעלה מכוחותיו. משרות פקידותיות ניתנו כמובן רק למקורבים.

בשל האכזבה הגדולה מהארץ ופחיתות הכבוד שנלוותה אליה, נשבר אבי ונותר מובטל. יחד עם זאת הוא עזר בכל מאודו בכלכלת המשפחה אך בעיקר הקפיד על רכישת חינוך והשכלה לכל אחד מאתנו.

על הקשיים הרבים שחוו הורי יעיד הסיפור הבא של אחי, פרופ' אהרון תומר:

"…שיכנו אותנו במחנה קליטה – מחנה צבאי נטוש. שם קיבלנו אוהל, מיטות צבאיות מתקפלות שורצות פשפשים. לכיסוי חולקו שמיכות צבאיות גדולות ועבות שלא ניתן היה לעמוד בפני הריח השמנוני שלהן. אמא לא יכלה להשלים עם כך שהילדים יתכסו בשמיכות אלו.

היא חיפשה סבון כביסה ויחד עם אבא קוששו עצים וחיממו מים במדורה. היא עמלה מבוקר עד ערב בכביסת השמיכות. אני זוכר שניסיתי לעזור לה להרים שמיכה רטובה כזו אך הדבר היה בלתי אפשרי עבורי אז. שנים רבות לאחר מכן, בשירותי הצבאי, נתקלתי שוב בשמיכות כאלה, הערכתי את כובדן בהיותן יבשות, והתפלאתי כיצד יכלה אז אמא להתמודד עם כביסה, הרמה ותליית שמיכות אלו כשהן ספוגות מים וכבדות משקל רק כדי למנוע מן הילדים מגע עם כיסוי מזוהם."

בהיותי נערה הלכתי עם דוד צאלח ובניו לבקר קרובי משפחה. במהלך ביקורנו נקלעה השיחה לנושא התמונות ואני הבעתי את צערי שאין לנו תמונות משפחתיות.

להפתעתי קם קרוב המשפחה ממקומו ואמר לי "חכי רגע, מיד אני חוזר". לא ידעתי לאן הלך אבל כשהוא חזר החזיק בידו פיסת תמונה קרועה בה נותרו בשלמותם צילום ראשיהם של הורי.

"זאת הייתה תמונה שלמה ומלאה מטקס האירוסין של הורייך. עלינו יחד איתם לארץ. הייתי נער וראיתי את פיסות התמונות מתפזרות לרגלינו. כשהבחנתי בפיסה הזאת התכופפתי בחשאי והגנבתי אותה לכיסי".

כך זכינו בפיסת התמונה היחידה שתיעדה את עברה של משפחתי.

 

קרע מתמונת האירוסין

עץ המשפחה

 

תמונת משפחת תומר- מאי 2000

 

מילון

יאווש יאווש
לאט לאט - סבלנות

ציטוטים

”הדבר החשוב בחיים הוא להיות סקרן. הסקרנות - בסיס לידע, למחקר לגילוי הדברים היפים סביבנו“