מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

תל אביב של שנות ה-60 המוקדמות

צפון תל אביב של אז

שמי טוביה. עליתי לארץ מפולין בגיל שלושה באוניה מהעיר טריאסט שבאיטליה.

עגנו בחיפה ונשלחנו למעברת "שער הים". עברנו את כל סידורי הקליטה, אבי חיפש דירה בתל אביב ובינתיים עברנו לגור אצל דודי בחולון. לאחר תקופה קצרה חזר יום אחד אבי ובשורה בפיו: מצאתי יופי של דירה במרכז תל אביב ליד כיכר דיזנגוף, (ברחוב שטנד 11). נסענו לראות את הדירה. דירה בת שני חדרים בשותפות עם עוד שני דיריים  כשהשרותים משותפים לשלוש משפחות. באחד החדרים היה גם המטבח. בנוסף הדירה הייתה בדמי מפתח.

באותה תקופה היו שתי שיטות לרכישת דירות מגורים: שיטה ראשונה הייתה רכישת בעלות בכסף מלא ורישום הנכס בטאבו. שיטה שנייה הייתה רכישת זכויות בדמי מפתח כלומר: שולם סכום כלשהו עבור הזכות להשתמש בדירה, ומידי חודש בחודשו תשלום שכר דירה מוקטן.

לנו היו שני חדרים מופרדים, אחד בקצה המסדרון ובשני היה מובנה מטבח. אחי ואני קיבלנו את החדר שבתוכו היה גם מטבח. בחדר היו שתי מיטות מברזל ('מיטות סוכנות') וארון. החדר של ההורים היה החדר בקצה המסדרון שבמהלך היום שימש גם כסלון, ובלילה היו הופכים את ספת הסלון למיטת שינה. אחרי כשנתיים עזבה אחת המשפחות והחלפנו את החדר שהיה בו גם המטבח לחדר צמוד לסלון ומטבח נפרד. לאחר עוד תקופה עזבה גם משפחה נוספת ורכשנו את החדר שלהם כך שהיו לנו שלושה חדרים ושותפה שלה היה חדר אחד ומטבח נפרד. להזכירכם! השירותים והאמבטיה נשארו משותפים לשתי המשפחות.

התקופה הייתה תקופת צנע בארץ, כך שקניית מזון והלבשה היו באמצעות תלושים אותם קיבלה כל משפחה בהתאם לגודלה. להשלמת המחסור במוצרי מזון היינו מקבלים חבילות שי מהמשפחה בחו"ל (מאנגליה וארצות הברית). בחבילות היו מוצרי מזון והפתעות שבארץ לא נראו כמותם כגון נס קפה, קופסאות בשר משומרות ודברי הלבשה שונים.

המחסור במזון יצר "שוק שחור" למוצרי מזון ולמוצרים שהיו קשים להשגה ונתנו בהקצבה. בשוק השחור אפשר היה להשיג במחיר מופקע בשר, עופות, ביצים ומוצרים שונים שלא נתנו בהקצבה. את המוצרים היו מוכרים אנשים שהיו מקבלים חבילות  מהמשפחות בחו"ל והיו זקוקים לכסף מזומן.

קפה= ציקוריה, ציקוריה הינה תחליף קפה שהיה עשוי מקליפות של דגנים קלוים ודחוסים לתבניות אותם היו ממסים במים רותחים ומקבלים משקה כהה דמוי קפה ובטעם רחוק מאוד מלהיות קפה. עופות וביצים היינו רוכשים בשוק השחור אצל בת משפחה ממושב נורדיה ליד נתניה. האישה הגיעה לתל אביב כשעל גופה מתחת לחצאית חגורה מיוחדת עליה היו תלויים כעשר עופות ומוסתרים באמצעות החצאית הרחבה. ביצים היה מביא לנו מישהו ממשק שהיה מגדל תרנגולות בהחבא.

בגיל שלוש רשמו אותי הורי לגן ילדים ברחוב נצח ישראל. מהר התאקלמתי בישראל  ובסביבה התל אביבית החדשה. למדתי את השפה ואט אט הפסקתי לדבר פולנית ועניתי רק בעברית. בהתחלה היה להורי קשה מאוד להבין עברית והייתי צריך לחזור פעמיים ולהסביר להם גם בפולנית עד שהתחילו להבין עברית. עם השכנה שגרה איתנו (קלרה) דיברתי גרמנית שלמדתי ממנה מכיון שלא ידעה שפה אחרת מלבד גרמנית ורומנית.

במהלך השנה בגן התעוררתי בוקר אחד עם כאבים בברך שמואל מבלי יכולת לישר את הרגל. גיבסו לי את הרגל לתקופה של חודש וחצי. באותה תקופה לא הלכתי לגן, ונשארתי בבית עם אמי. לאחר שהורידו לי את הגבס לא רציתי לחזור יותר לגן והורי רשמו אותי לגן חדש, גן הרצליה ברחוב זמהנוף. לגננת קראו הרצליה דוליצקיה שברבות השנים הפכה לשחקנית תיאטרון מוכרת.

באותה התקופה רוב הפעילות ביום יום או בחופשים התנהלה מחוץ לבית. היינו מסתובבים הרבה ברחוב ומאלתרים משחקים ופעילויות שונות ומשנות. כגון: משחקי כדור, חבל, גומי, קלאס, סטנגה, מחבואים וכד'. בחופשים היינו בונים קורקינטים, רוגטקות, עגלות על גלגלים (מיסבים) שהיינו לוקחים ממוסכים או מבתי מלאכה בסביבה. בדרך כלל היינו בחופש הגדול מבלים כמה שבועות אצל הדודים בחולון להם היה משק קטן ומרחבים עצומים של גבעות חול שם היינו משחקים עם האפרוחים ומתפלשים בחולות האין סופיים.

כך עברו השנים ובגיל שש רשמו אותי לבית ספר יסודי בשם "תל חי" (לשעבר בית הספר "המרכז") ברחוב זמנהוף 12 תל אביב. בכיתה היינו כארבעים תלמידים. ישבנו על כסאות עץ ושולחנות מעץ. הלוח בכיתה היה לוח שחור עליו כתבה המורה בגיר לבן שעשה הרבה אבק ולעיתים המורה הייתה מתעטשת מהאבק וכולם היו צוחקים. בבית הספר למדנו קרוא וכתוב בספרים ובמחברות שניתנו על ידי העירייה. מדי שנה בחופש הגדול לפני תחילת שנת הלימודים הייתי  הולך עם אמי למחסן העייריה "סיליקט", שם היינו מקבלים את הספרים והמחברות והיינו עוטפים בניר עיתון.

בתחילת שנת הלימודים המורה הייתה מחלקת מחברות. בכיתות הנמוכות קיבלו חצאי  מחברות בהם היינו כותבים כתיבה תמה עשרות פעמים ועשרות שורות את הא' ב' ואת המספרים. כמו כן למדנו לקרוא מילים מנוקדות, וכך אט אט בסביבות כיתה ג' ידענו קרוא וכתוב. בבית הספר היו מקצועות כגון חקלאות, מלאכת יד, בישול.

בישול- היינו עובדים במסעדת בית הספר ובו היה מטבח וחדר אוכל. בהדרכת מבשלת מקצועית היינו מכינים את ארוחת הצהריים לילדים שהיו זכאים בהתאם למצב הכלכלי בבית. היות והוריי בתקופה מסוימת עבדו קיבלתי זכאות לארוחה במסעדת בית הספר.

חקלאות-היינו נוסעים במשאית לחווה החקלאית בהר "נפוליאון" ברמת גן ושם היינו עובדים כחצי יום, החל מהכנת השטח לשתילה ועד לקטיף הירקות אותם היינו מבאים למסעדת בית הספר.

מלאכת יד- עבודות נגרות: היינו הולכים לסיליקט שם היה בית מלאכה, נגרות ועבודות מתכת בו למדנו לחתוך, להקציע עץ ומתכת, וליצר דברים שונים כמו לדוגמה מחזיקי ספרים, מגשים וכו'.

בכיתה ו' חילקו אותנו לשתי קבוצות לימוד באנגלית ובמתמטיקה, בהתאם למבחנים שנערכו על ידי משרד החינוך (כמו מבחני מיצ"ב). קבוצה אחת נקרא ל"ר (לימוד רגיל) וקבוצה שניה ל"מ (לימוד מוגבר). אני למדתי בלימוד מוגבר בשני המקצועות. בביה"ס "תל-חי"  למדתי שמונה שנים עד שסיימתי כיתה ח' ועברתי לתיכון "גאולה" בתל אביב.

הזוית האישית

סיפורו של טוביה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "המשתלה" בתל אביב בסיוע המורה שלומית שורצקי.

מילון

צנע
מדיניות צנע הונהגה בישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע. מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. הוטלו הגבלות על כספים שניתן להוציא מהארץ. אזרח ישראלי שיצא לחו"ל באותה תקופה יכול לשאת עמו רק סכום קטן של מטבע חוץ. בהמשך עלו אף הצעות להרחבת המדיניות באמצעות ייצור רהיטים "עממיים" במחיר זול ועוד כהנה וכהנה הצעות.

ציטוטים

”מהר התאקלמתי בישראל  ובסביבה התל אביבית החדשה“