מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

תל אביב של ילדותי

תרבות תל אביבית: הצגות, משחקים וסיפורים

נולדתי כעפרה שריד בתאריך 29.2.1952  להוריי  צופיה ואברהם. נולדתי בבית החולים "אסותא" בעיר תל-אביב, העיר בה גדלתי.

אמי, צופיה, הייתה עקרת בית ותופרת מוכשרת. מאוחר יותר, עבדה כפקידה בעיריית תל אביב. אבי אברהם, עבד במפעל הסיגריות "דובק". סבה וסבתה של אמי עלו לארץ מרומניה בשנת 1923. הם בנו בית ברחוב נס-ציונה השוכן ליד חוף הים בעיר תל אביב, ומאז גרנו בבית זה.

פורים 1960 ברח' נס-ציונה תל-אביב

אני זוכרת את גני הילדים בהם ביקרתי, את חגיגות ט"ו בשבט ושבועות שנהגנו לחגוג בגן-מאיר שבמרכז תל אביב. כל גני וילדי האזור נהגו להתאסף בגן מאיר לחגיגות ענק מרשימות.

חגיגת שבועות בגן מאיר – גן שטיין

 

חגיגת ט"ו בשבט בגן מאיר – 1955

חלק נכבד מילדותנו עבר על שפת ימה של תל-אביב בחופי בוגרשוב ופרישמן. כשהיינו ילדים, נהגה סבתנו לקחת את אחי ואותי כמעט יום יום, בשעות אחה"צ לחוף הים, לשחק ולהתרחץ. היינו אוכלים ארוחת ערב ו"סוגרים את הים" עם השקיעה. במוצאי שבת הכל התמלא באוטובוסים, לרוב האנשים שחיו סביבנו לא היו רכבים פרטיים. הלכנו לבית הספר ברגל בחורף ובקיץ.

גן מאיר היה חלק מנוף ילדותי. למדתי בביה"ס "יוסף הגלילי" ששכן ברח' טשרניחובסקי, מול הגן. העברנו שעות רבות של לימוד בגן. היינו יורדים מהכיתה עם הכיסאות ולומדים במרחב הגן: שעורי ההתעמלות, ריצות, משחקים, צילומי תמונות מחזור, מפגשי כיתה וסתם ימי משחק שנקבעו בו.

סיום כיתה ז

 

צילום כיתתי סיום כיתה ג

אני זוכרת לטובה את ימי תל- אביב. נפגשנו כל אחר-צהרים בסמטת נס ציונה כדי לשחק במשחקים שכיום נקראים "משחקים של פעם". כל ילדי הרחוב נפגשו ושיחקו בחבל, קלאס, סטנגה (הבנים בעיקר) מחבואים, תופסת, שלוש מקלות, חמש אבנים וסימני דרך.

ההולה הופ!

שעות המפגש למשחקים היו בין ארבע אחה"צ ושבע בערב. היה ברור לכולם שבין שתיים לארבע בצהרים לא יוצאים החוצה, לא מרעישים ומכבדים את המבוגרים שנשכבו לנוח את מנוחת הצהרים. בשעות אלו היינו מכינים שעורי בית, קוראים ספרים או משחקים במשחקי קופסה שונים כמו: רביעיות בקלפים, מונופול, דוקים, ארץ עיר וכד'.

באותם שנים החלפנו ספרים בספריה העירונית כמעט כל יום. היינו מסיימים ספר בשעת הצהרים והולכים להחליף אחה"צ כדי שיהיה מה לקרוא בערב. אין ספק שמאז אני "תולעת ספרים".

מדי פעם , כשהיה מגיע לעיר סרט המיועד לילדים, נהגה סבתי לקחת אותנו לצפות בו. לפני תחילת הסרט היה יומן קולנוע שנתן תמונה "חיה" לנעשה בארץ ובעולם. העידן בו לא ידענו מהי טלויזיה, מחשב, אינטרנט וכד'.

היומן הוסרט ב"שחור-לבן" ונתן לנו טעימה על מקומות שונים בעולם, תרבויות, אופנה, אישים וכל מה שיכולנו לשמוע רק דרך הרדיו. הרדיו /טרנזיסטור היה מכשיר הקשר היחיד שדרכו שמענו חדשות, שירים, סיפורים, נאומים ותסכיתים. כפי שכיום מחכים כל יום לפרק נוסף בסדרה טלוויזיונית, כך חיכינו כל יום להמשך תסכית ברדיו. גם מצעדי פזמונים בעברית ובלועזית שמענו דרכו.

זכינו לראות הצגות ילדים רבות . בעלי התיאטרון "תליל" היו שכנים שלנו. הם העלו את ההצגות הכי נחשבות בשנות השישים כמו "אורה הכפולה", "במבי", "הנסיך הקטן" ו"חנהל'ה ושמלת השבת". ההצגות הוצגו באולם קולנוע מוגרבי, ששכן מרחק של 5 דק' הליכה מהבית, ואנחנו ראינו כמובן ב"חינם" את כל ההצגות הרבה יותר מפעם אחת…

בפורים צפינו מהמרפסת של סבי וסבתי בעדלאידע שהייתה עוברת ברחובות בן-יהודה ואלנבי. כמו כן, זכינו לראות מצעדי צה"ל שמאוד התגאינו בהם! בחופשת הקיץ רשמו אותנו לקייטנות עירוניות. לעתים נסענו לקיבוץ "נחל עוז" בו גרו בת-דודה של אמי ומשפחתה. לימים, הגענו גם לקייטנה עם לינה בפנימיית "כרמית" שבעין כרם.

למדתי לנגן בפסנתר (מושכר), וגם באקורדיון, ורקדתי בלט אצל מיה ארבטובה. במבט לאחור, הייתה לנו ילדות יפה מלווה בחוויות תרבות, הרבה חברים וחברות, הנאות קטנות וגדולות עם הרבה תודה על מה שהיה.

הזוית האישית

עפרה: נהניתי להשתתף בתכנית, לעבוד עם אורי ולספר לה על ילדותי.

אורי: שמחתי לשמוע על סיפורי הילדות של סבתא וללמוד דרכם על המשפחה.

מילון

סטנגה
משחק שמטרתו להכניס את הכדור לשער בבעיטה אחת

ציטוטים

”הייתי תולעת ספרים ועד היום אני אוהבת לקרוא“