מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

תיעוד חייה של מרים דהאן במלאח במרוקו בתקופת השואה

אני וסבתי מרים כיום, לאחר עריכת הראיון
סבתי מרים בצעירותה ברחובות קזבלנקה
סבתי, מרים גרה במלאח (סוג של גטו) בטרודאנט, שם היא סבלה מצפיפות, רעב ועוני. בשנת 1956 היא עלתה ארצה, ועבדה בתחום החקלאות על מנת לתרום לפיתוח המדינה.

סבתי, מרים דהאן, נולדה בשנת 1933 במרוקו בעיר טרודאנט. אמה, רחל, נפטרה כשמרים הייתה בת 3, ולכן אביה, יעקב, ואחיה הגדול, משה, דאגו לה ולאחותה התאומה, זוהרה. עוד לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, היא ומשפחתה גרו במלאח (רובע שרק יהודים גרו בו) שהיה בשולי העיר טרודאנט במרוקו (באזור החסות הצרפתית).

כשמרים הייתה ילדה קטנה אחי הגדול, משה, לקח אותה ואת אחותה התאומה לבית הספר. לאחר ימים אחדים בבית הספר, נשים אשר היו מקורבות למשפחה שלנו טענו, שסבתי ואחותה קטנות מדי ללכת לבית הספר. הן הציעו שהן ישגיחו עליה ועל אחותה התאומה. למעשה, הן ניצלו אותן, והעסיקו אותן בשמירה על תינוקות. סבתי מספרת שהיא זוכרת את עצמה כילדה מאוד קטנה מנדנדת עריסת תינוקת.

בתקופה זו במרוקו, המשטר היה "משטר וישי"- משטר צרפתי אשר היה אנטישמי ומילא את הוראות הנאצים. הממשלה חוקקה במרוקו חוקים אנטישמיים כלפי היהודים. למשל, היה חוק האוסר מכירה של סחורות מסוימות (כמו נפט ושמן) ליהודים. הם נאלצו לקנות את הסחורות הללו במעין "שוק שחור", כלומר הם קנו מאנשים שמכרו זאת באופן פרטי, למרות האיסור מטעם הממשלה. כמו כן, היה חוק האוסר על יהודים לעבוד בתפקידים מסוימים, כמו בבנק, ובמשרדי הממשלה.

החיים במלאח שבמרוקו

כל התושבים במלאח היו רק יהודים, וכולם הכירו האחד את השני. במלאח, במיוחד בתקופת המלחמה, הייתה צפיפות, עוני, ומחסור חמור במזון. מדי פעם סבתי ומשפחתה מהמלאח, אך בלילות הם תמיד נשארו במלאח, ואפילו השתדלו לא לצאת מהבתים. מרים זוכרת היטב את הפרינה (ההגיה: frena) שהיה במרכז המלאח. הפרינה הוא תנור אבן גדול, ששימש את כל תושבי המלאח:

1. בשבתות ובחגים הם הכניסו את החמין (אוכל לשבת) לפרינה (שחוממה על ידי גחלים מיוחדים שהחזיקו מעמד זמן רב). כך הם נמנעו מהדלקת אש בשבתות ובחגים.

2. בימי חול הם אפו בעזרת הפרינה לחם מיוחד, אשר קיבל בהמשך את שמו "לחם פרינה". במלאח הם חגגו את כל החגים היהודים וקיימו את כל המצוות והמנהגים.

בתקופת המלחמה היה מחסור של מזון במלאח. כתוצאה מכך, מרים סבלה בילדותה בזמן המלחמה מתת תזונה, ואושפזה בבית חולים. לאחר כשבועיים היא התאוששה, אך היא עדיין הייתה רזה מאוד. בית החולים לא היה יהודי, וסבתי חששה לאכול אוכל שאינו כשר בבית החולים. היא ניסתה לאכול בבית החולים רק ירקות ופירות, אך זה לא הספיק, ולכן מרים החליטה לעזוב את בית החולים. יהודי שהיה באזור עזר לה, והסיע אותה בחזרה אל ביתי במלאח. שם אבי ואמי החורגת טיפלו בה, עד שהגיעה למשקל תקין.

לאחר סיום המלחמה

לאחר שהמלחמה הסתיימה, כשמרים הייתה בערך בגיל 15, היא ומשפחתה עברו לקזבלנקה. קזבלנקה הייתה עיר מפותחת מאוד (יחסית למלאח): היו שם אפשרויות תעסוקה רבות, היו שם חנויות מודרניות, בתי קולנוע, ושלטים רבים בצרפתית. עבודתה הייתה טיפול בילדים במשך כל השבוע (כלומר, היה לה חדר בבית המשפחה והיא ישנה אצלם) אצל משפחה יהודית אמידה שהתייחסה אליה בכבוד.

סבתי מרים בצעירותה ברחובות קזבלנקה

אחיה הגדול, משה, רשם אותה ואת אחותה התאומה ברשימת מועמדים לעליה לארץ ישראל אצל נציג מהסוכנות ההגירה היהודית. לקראת העליה הם ארזו בגדים, שמיכות, רדיו ופח שמן (כ-5 ליטר) מיוחד המיוצר משקדים ונקרא ז'יטרגן.

אחותה התאומה (זוהרה), משה ומרים, הפליגו באנייה לצרפת. כעבור כחודש של שהייה בצרפת, בשנת 1956 הם הפליגו באנייה אחרת לנמל חיפה. לאחר מכן, הם עברו לקריית גת, שם גרו במעברה.

הזוית האישית

זיו דהאן: נדהמתי בזמן הראיון מכמות הזכרונות, והסיפורים שסבתי זוכרת עד היום על ילדותה ועל משפחתה שחלקם, לצערי, אינם עוד בחיים, מלבד אחותה התאומה. במהלך הראיון חשתי עצבות, כששמעתי מסבתי שהיא סבלה מתת תזונה בזמן המלחמה ונזקקה לאישפוז בבית החולים. למרות שהיא שהתה בבית החולים ללא הוריה, היא לא התלוננה והייתה עצמאית על אף גילה הצעיר והצליחה להתגבר על קושי זה. במהלך כתיבת העבודה התרגשתי לראות תמונות מן העבר של סבתי בצעירותה, ולשמוע סיפורים מעניינים.

בנוסף לכך, אני אקח איתי מהראיון לחיים את בקשתה של סבתי לדור הצעיר, כלומר, אני אמשיך להשקיע בלימודים בבית הספר וארחיב את השכלתי במוסד להשכלה גבוהה בעתיד, אני אמשיך לקיים את מצוות כיבוד הורים, ויהיה לי מוסר עבודה גבוה.

מילון

מלאח
המלאח הוא מעין גטו שבו חויבו לגור יהודים בערי מרוקו בתקופת מלחמת העולם השניה.

ציטוטים

”הבטחתי לעצמי שאני לא אחוש שוב רעב, ולכן עבדתי בחריצות כדי שאפרנס את עצמי בכבוד.“