מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

תינוק בשואה

צבי ויובל בקשר הרב דורי
צבי
צבי ליטמן מספר על קורות משפחתו במהלך המלחמה

רקע היסטורי
נולדתי באפריל 1944 להוריי מאיר וחנה ליטמן בבוקרשט בירת רומניה. זמן קצר לאחר לידתי הגיעו הנאצים גם לבוקרשט והחלו באיסוף היהודים ושליחתם למחנות מוות. הוריי ארזו מזוודה קטנה עם בגדים ואוכל והחלו במנוסתם מבוקרשט. באישון לילה התקבצו יהודים רבים בבית כנסת הגדול בעיר. שם הצטרפו לקבוצה שבראשה עמד מדריך שהוביל את הקבוצה ליער "בניסה" שמצפון לעיר. הקבוצה הודרכה כיצד לנהוג במהלך הבריחה. בין המדריכים גם גויים רומנים שבשעות היום דאגו  לרכוש מזון, מים ובגדים בהתאם לצורך. 
 
הבריחה החלה בקיץ 1944 ונמשכה לתוך החורף האירופי הקר, הגשום והמושלג. לא היה יעד אליו תכננו להגיע, הסתובבנו ממקום למקום על מנת שלא להיתפס על ידי הנאצים. 
 
ילדותו של סבא צבי
במשך המסע נישא צבי הקטן בזרועות אביו מאיר ואמו חנה. כשהחלו הגשמים והבגדים נרטבו לא היה זמן ומקום לייבשם. השמיכות שעטפו את צבי נרטבו, והיה צורך מיידי למצוא בגדים ושמיכות יבשות. אבא ניצל את אחד הימים שהיו במסתור ביער בקרבת ישוב, התגנב לישוב כדי לרכוש או לקחת שמיכות, מגבות ואם ימצא גם בגדים.
 
כשהגיע לכניסת הכפר תפסו אותו שוטרים הונגרים ועצרו אותו והכניסו אותו לבית הסוהר שבתחנת המשטרה שבכפר. חנה ראתה שמאיר מתעכב ואינו מגיע ועם החושך הקרב הקבוצה תתחיל להתקדם, והחלה לדאוג. כשעבר הזמן והמדריכים הודיעו לקבוצה להתכונן ליציאה פנתה חנה לאחד המדריכים וסיפרה לו היכן מאיר. המדריכים כעסו ואמרו כי אין אפשרות להתעכב וחייבים לצאת. 
 
חנה פרצה בבכי והתחננה לעזרה, כי בלי מאיר היא לא תוכל להתקדם. בלית בררה, החליטה חנה להמשיך עם הקבוצה שכבר הספיקה לעלות למשאית, ועלתה למשאית כשהיא ממשיכה לבכות. בבית הסוהר בכפר חיכו השוטרים שיבואו מהגסטאפו לקחת את האסירים. הגיעה משאית ועצרה לפני שער בית הסוהר. מהמשאית ירדו פרטיזנים שפוצצו את בית הסוהר ושיחררו את האסירים שעלו למשאית. את מאיר לא רצו לקחת כי לא ידעו מיהו. מאיר מיהר ליער, שם הסתתרה הקבוצה, וראה שהם כבר נסעו ולא חיכו. הוא החל ללכת בעקבות סימני הצמיגים שהשאירו המשאיות בבוץ. כיוון שהמשאיות היו מהירות ממנו הבין כי איבד את עקבות הקבוצה ופחד שלא יפגוש את אישתו ובנו לעולם. הוא המשיך להתקדם לפי תחושת בטן. אחרי יום הליכה ביער, שמע קול משאית המתקדמת לכיוונו. הוא החליט לעצור את המשאית ולבקש שיקחו אותו איתם. במחשבותיו עברה האפשרות שבמשאית יהיו גרמנים והם יהרגו אותו. הוא היה בדיכאון ולא היה מסוגל להמשיך לבדו, והחליט שהגורל יקבע את גורלו. כשעצרה המשאית הנהג ירד ממנה והתקרב למאיר. התברר למאיר כי אחיו מוריץ עומד מולו, הם נפלו אחד לזרועותיו של השני, והיו מאושרים כי נפגשו. מוריץ הזמין את מאיר לעלות מיד למשאית ובזמן הנסיעה סיפרו אחד לשני את קורותיהם.
 
מוריץ, שהעריך מהו יעד הבריחה של קבוצות היהודים, שינה את תוכנית הנסיעה של הקבוצה אותה הוא הדריך והחליט לנסות לעלות על עקבות הקבוצה של חנה וצבי. חנה הגיעה לאפיסת כוחות. מצבו של צבי התינוק החמיר מאוד, והיא הבינה שאם לא יקבל טיפול רפואי מיידי ימות תוך מספר שעות. חנה בקשה רשות מהמדריכים לפרוש מהקבוצה ולהתקדם לעבר ישוב ולבקש עזרה. המדריכים ביקשו שתמתין במקום כשעה כך שיספיקו להתרחק ואז תוכל להתקדם לעבר הישוב. גשם חזק ירד והיא וצבי היו רטובים מכף רגל ועד ראש. לפתע ראתה משאית מתקרבת לכיוונה. חנה נעמדה באמצע הדרך הבוצית והחליטה שאם המשאית היא של חיילים גרמנים, ידרסו אותה וכך תפסיק לסבול. המשאית עצרה ומוריץ ירד ממנה והתקדם לעברה. הוא זיהה שהיא יהודייה, לקח מידיה את צבי , והזמין אותה לעלות אל המשאית. מוריץ לא ראה את חנה מעולם לפני כן. כשעזר לה לעלות על המשאית התיישבה ליד מאיר. הפתעת השניים הייתה מוחלטת. הם לא האמינו למראה עיניהם. מאיר קרא בקול "איפה צבי?" – רק אז הבין מוריץ כי הוא מצא את אשתו של אחיו ואת בנם התינוק. הם המשיכו בנסיעה.
 
מוריץ הבחין במצב הבריאות הגרוע של צבי. הוא החליט לחפש בית חולים קרוב ולאשפז את צבי. לאחר כשעה נסיעה הבחינו בבית חולים.  כיוון שהם היו על אדמת גרמניה והם יהודים, פחדו כי הגרמנים יסגירו אותם לידי הנאצים. מוריץ החליט לרשום פתק ועליו כתוב "ליטמן" בלבד ולהניח את צבי בכניסה, לצלצל בדלת ,להסתתר ולוודא שאכן מכניסים את צבי אל בית החולים. השער נפתח ואחות שיצאה הבחינה בתינוק העטוף בשמיכה כיוון שלא ראתה מי הניח את התינוק, הרימה את צבי בידיה ונכנסה עמו פנימה. חנה בכתה בחושבה כי לא תראה את צבי לעולם. מאיר ומוריץ עודדו אותה והבטיחו שאם צבי והם יישארו בחיים, יחפשו אותו ויחזירו אותו למשפחה. הם המשיכו בנסיעה עד שנתפסו על ידי הגרמנים ונשלחו ל"ברגן בלזן". המלחמה הייתה בסופה והגרמנים נחלו תבוסות בכל החזיתות והחלו לנטוש מחנות ריכוז בכללם "ברגן בלזן" .
 
בתחילת מאי 1945 נכנסו הכוחות הבריטים בשערי המחנה. מוריץ פנה לשלטונות הבריטים שבמחנה, סיפר להם על צבי וביקש לסדר להם מסמכים בעזרתם יוכלו לאתר את בית החולים שבו השאירו את צבי. לאחר מספר חודשים התקבלו המסמכים. חנה מאיר ומוריץ מיהרו לחפש את בית החולים בו השאירו את צבי. הם מצאו את צבי בריא ושלם. כשחזרו למחנה קבלו אישור לעלות לרכבת לנמל מרסיי שבצרפת, שם עלו על אונייה בשם "מנרה" לנמל חיפה בישראל. מחיפה נסעו לכפר יונה, שם המשפחה קיבלה בית להתגורר בו.  
 
לחצו כאן כדי לראות את סיפורו של צבי במצגת ב-youtube

מילון

פרטיזנים
פרטיזן הוא כינוי ללוחם בצבא לא סדיר שפועל נגד כוחות כיבוש. הכינוי בדרך כלל מתייחס ללוחמים בתנועות מחתרת נגד הכיבוש הנאצי באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לא היה יעד אליו תכננו להגיע, הסתובבנו ממקום למקום כדי שלא ניתפס ע"י הנאצים “